תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 הסיפור המנצח !

 

 

 

שם הסיפור- הנסיך טוקיו ואחיו

 

כתבה- הודיה מירון

 

 

 

הנסיך טוקיו גר בטירה בארמונו המפואר של אביו המלך-

אטיבולי הרביעי.

טוקיו היה ילד שחור שער, בעל עיניים גדולות ויפה מראה.

הוא היה ילדון חמוד, חכם ושנון בגיל 11.

הנסיך אהב לקרוא סיפורי אגדות, לחלום ולדמיין. הוא האמין

בכל ליבו הקטן בשדים, רוחות, פיות ואבירים.

היתה לו אומנת אישית ששמה היה פרנסין ולאימו המלכה קראו אלן.

מלבד זה הסתובבו בארמון 999 משרתים, אופים וטבחים וגם סתם

אנשים שהיו באים לשעשע את המלך והמלכה ולהעביר להם את

הזמן.

יום אחד ישב טוקיו בחדרו ליד החלון והסתכל על הגנן שעדר וניכש

במרץ. 'לו... לו יכולתי לצאת החוצה לעדור,  לחפור מעט...

מעט... להשתולל', מלמל טוקיו לעצמו. 'אבל.... אבל פרנסין

אינה מרשה...'.

באותו היום היה לאביו של טוקיו פגישה חשובה והנסיך התבקש

להיות נוכח בפגישה. פרנסין רחצה אותו היטב והלבישה אותו

במחלצותיו הטובות. פרנסין הזהירה אותו פן יצא החוצה וישחק

בבוץ ויתלכלך. 'בשום אופן!', כך אמרה, 'שלא תעז לצאת

שמעת?!'. ועכשיו ישב טוקיו חסר תעסוקה ליד החלון.

'די נמאס לי!', קרא טוקיו. הוא יצא למסדרון וכשהוא עבר כל

השומרים שניצבו שעונים על הקיר קדו לו והוא בלית בררה היה

צריך להניד בראשו לשומרים, כך ציווה עליו אביו לעשות.

אחרי שעבר את הלובי ליד חדרו הגיע למסדרון ריק ללא חדרים.

לא היה בו איש. הוא עשה שני גלגלונים באוויר והתיישב בקלילות

על הרצפה. הוא יישר את הקימוטים בחליפה ונאנח אנחה ארוכה...

'ומה אני אעשה עכשיו!', צעק טוקיו לחלל הריק. 'שיו שיו שיו'

השיב לו ההד. 'מה?' קרא טוקיו. וההד השיב- 'אה אה אה...'.

'די נמאס לי', צעק טוקיו והתעלם מה- 'לי לי לי'.

לפתע ראה על מדף אלבום, אלבום של תמונות. היו לו כאלה

4 בחדר בהם היו תמונות שלו בכל גיל ותמונות של אביו ואימו יחד

איתו ובחתונתם. הוא ניסה להגיע למדף ואחרי כמה קפיצות

הצליח להוריד את האלבום והניח אותו על הרצפה.

הוא פתח אותו, ראה תמונה שלו בגיל שנתיים וחייך. אחר כך

ראה תמונה של הוריו בחתונה. הוא עבר דף ולפתע ראה ילד

שנראה לו כבן 7 בערך. לילד היו פנים מתוקות וחיכניות וכל כולו

היה שחוק ושמחה. בהמשך העמודים היה אותו ילד רק בבגדים

שונים, מקומות שונים ותנוחות שונות. בתמונה האחרונה ראה

את הילד שוכב במיטה, פניו מחייכות, עיניו עצומות ובלונים

צבעוניים ליד מיטתו.

טוקיו סגר את האלבום בעדינות ושם אותו מתחת לבית שחיו.

הוא הביט בשעונו ורץ במהירות לחדרו והחביא את האלבום מתחת

לכריתו. בדיוק אז הגיעה פרנסין לקחת אותו לחדר שבו תתקיים

הפגישה. בפגישה חשב טוקיו על הילד שראה באלבום.

מי זה?, שאל את עצמו, אף פעם לא ראיתי אותו, הוא כל כך חמוד,

כל כך... כל כך קרוב...

טוקיו הגיע לחדרו. לאחר שפרנסין הלבישתו בפיז'מה והוא אכל

ארוחת ערב הוא צחצח שינים, נשכב במיטתו המוצעת היטב והוציא

את האלבום מתחת לכריתו. הוא הסתכל שוב בתמונה של הנער.

למה לא סיפרו לי עליו אף פעם, חשב, מחר אני אברר את זה,

אני מוכרח!

למחרת כשפרנסין באה להלבישו שאל אותה- 'מי זה? מי זה הנער

שראיתי בתמונה אחת? את חייבת להגיד לי מיהו!.' 'אני... אינני

יודעת על מה אתה מדבר'. טוקיו שתק, הוא ידע שפרנסין משקרת.

הוא לא ידע מה לומר, מה הוא יגיד לפרנסין? שהיא משקרת?

ככה... בפנים? לא לא כדאי... חשב טוקיו, בעוד פרנסין מלבישה

אותו בדממה שאינה שגרתית לה.

אחרי שסיימה פרנסין להלביש את טוקיו נתנה לו זמן חופשי ומהרה

לחדר המשרתות. היא חיפשה את העלמה שרלי שהייתה חברתה

הטובה ביותר. כאשר מצאה אותה שחה לה את דברי הנער:

'שרלי את לא תאמיני!', צעקה מסביב. ליד שרלי ופרנסין

התאספו עוד כמה מנקות שרצו לשמוע את הבשורה המרעישה.

פרנסין נהנתה מכל ההמולה סביבה והמשיכה לשוח באוזני חברתה

אבל קצת יותר בשקט כי רצתה שהמשרתות קצת ילמדו לקח מזה

שהן מתערבות בכל דבר.

'טוקיו! הוא גלה הוא מצא...'. העלמה שרלי הבינה מיד במה

מדובר ושאלה מיד- 'איך???'.

'אני לא יודעת הוא רק שאל אותי אם אני יודעת מה...'.

בעוד המשרתות הפזיזות מדברות בקול, עבר ליד חדר המשרתות

טוקיו. הוא הקשיב לדבריהם בתימהון והשאלות במוחו התרבו.

'רק חסר', המשיכה פרנסין לדבר, 'שהוא יעבור בלי שנראה ללובי

הזה...'. 'כן', המשיכה שרלי, 'אני מקווה שלא, פינק יכעס עלינו

מאד!'. 'ממממ...', מלמל לעצמו טוקיו בעודו פוסע לחדרו

בחזרה, שפרנסין לא תשים לב שהקשיב לשיחתן. 'לעבור

במסדרון... בלילה... ככה אף אחד לא יראה....'.

טוקיו לא היסס לעשות זאת ולא פחד, מה יכול לקרות???

בלילה היה שקט שקט. טוקיו לקח עששית שניצבה בחדרו ויצא.

הוא מעט הצטמרר מהחושך והשקט אבל המשיך לפסוע באיטיות.

הוא עבר במסדרונות רבים ולא מצא את מבוקשו. רגליו כאבו והוא

החל צולע. איפה המסדרון המסתורי עליו פרנסין דיברה, חשב

בעגמומיות. הוא צנח על כורסה אחת בעייפות ועצם את עיניו.

כעבור כמה דקות קם בכוח והתחיל לפסוע לחדרו בחזרה.

מבט חטוף בשעונו הורה לו שעוד מעט יעלה הבוקר, השעה

הייתה 2:00 בלילה. כעבור כמה זמן קלט טוקיו שבחושך הזה

הוא לא יוכל למצוא דרכו אל חדרו. בעייפות מוחלטת החל להסתובב

בארמון הגדול עד שלפתע הגיע אל מסדרון בלתי מוכר וארוך יותר

מהרגיל. גופו התעורר, עיניו נפקחו והוא היה ערני לגמרי.

הוא התבונן בתמונות והן היו של הנער, כן! הנער שראה באלבום!

הוא מצא את המקום!. הוא המשיך לפסוע במסדרון עד שלפתע

נתקל במישהו. הוא פלט זעקה כשראה במי נתקל. כן היה זה הנער

שראה באלבום!. הוא יפה כל כך, מתוק ובוגר, הכול ביחד. ראשו

הסתחרר וליבו הלם בפראות. זה הוא מצאתי אותו!!!.

הנער הביט בילד שעמד מולו ונראה היה שהוא מבולבל לחלוטין!

'מי אתה?', שאל הנער. 'אני....א..א..טוקיו.....הנסיך...'.  

'זה אתה! טוקיו!', קרא הנער, 'איך הגעת לכאן?', והוא הרים

את טוקיו עד לתקרה וחיבקו ונישקו. אחר כך הוא הוביל את טוקיו

המבולבל עד שגעון לחדר מואר, גדול ויפה. 'אני אחיך!', קרא הנער.

 

******

 

שני האחים ישבו בחדר של טוקיו וניהלו שיחת נפש עמוקה.

'אתה מבין?', אמר פינק, רציתי רק לגרום לך טוב. ידעתי שאתה

ראוי יותר ממני לקבל את המלוכה, שאתה תהיה יורש העצר.

אני הייתי מפונק כל כך ואתה פשוט נולדת מושלם. לא היית מפונק

בכלל, עם מידות טהורות כל כך. משהו בי אמר לי שלך מגיע להיות

המלך... לכן... לכן התחבאתי, לא רציתי להיות המלך רציתי שאתה,

והשבעתי את כולם לא לספר'.

'וכל זה... כל זה... רק בשבילי?', לחש טוקיו. לא, ממש לא,

אני פשוט לא הייתי ראוי לזה ואחרי שעשיתי חשבון נפש ארוך

מאד עם עצמי החלטי שאתה תהיה המלך!', השיב פינק בביטחון.  

טוקיו לא חדל להתפעל ממידותיו הכל כך נקיות ושהוא לא חשב

רק על עצמו. 'אתה', השיב טוקיו, 'אתה ראוי להיות יותר, אני

בטוח. אני לא מכיר אף אחד שיכול להתנהג בצורה כל כך נקייה,

טהורה ומלאת חן', השיב טוקיו.

להפתעתו הרבה פרץ פינק בבכי קורע לב. 'אני...', אמר פינק

בקול שנוק בבכי, 'אני כל כך שמח שאתה אומר את זה, אתה

כל כך מעודד אותי. תמיד חשבתי שיש לי מידות גרועות ואין מישהו

שכל כך חסר תקנה כמוני'.

למחרת כשפרנסין רחצה את טוקיו היא אמרה לו- 'כן... לפינק

היקר היו מידות גרועות, הוא היה מפונק במידה בלתי נסבלת,

אך אני בטוחה שהוא עשה על זה תיקון מושלם, 9 שנים הוא

התחבא!'.

 

*******

 

חצוצרות חצצרו ותופים הרעימו.

המלך אטיבולי הוריד מעליו את הכתר ושם אותו על ראשו

של בנו הזך והטהור פינק.

טוקיו התרוצץ במסדרונות, כלל לא היה לא אכפת שאחיו הגדול

הוכתר ולא הוא. אף פעם הוא לא השתוקק להיות למלך. טוב היה

לו להיות נסיך ולא לקחת על כתפיו את כל הממלכה הגדולה.

אחיו ירד מהבימה ואז תפס אותו טוקיו וחיבקו בחוזקה וברגע

המרגש הזה לחש פינק לטוקיו: 'תודה על הכל... הכל בזכותך'.

 

 

 

  תודה רבה להודיה,

 

הסופרת החדשה שלנו

 

על הסיפור !