תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

שם הסיפור- התאונה

 

כתבה- גפן עטייה

 

 

 

הקדמה

שלום קוראים חביבים!

הסיפור אותו אני באה לספר לכם בא ללמד אותנו שגם אם

אתה חושב שאתה הנהג הכי טוב בעולם שנוסע הכי מהר

בלי לעשות שום תאונה (לא עלינו), תיסע  כמו כולם

(על-90 קמ'ש) כי אתה לא יודע מה יהיה הסוף.

 

אז יאלה בא נתחיל בסיפור:  

 

 

                      פרק א'- התיכנונים

 

לפני כחודשים, בחופשת הפסח, יצאנו לטייל והיה נחמד.

באחד הימים שלפניו אמרה אימי: 'טוב, עכשיו כדאי ללכת

לטייל אצל אליהו (אחי) בבקעת הירדן. הוא אמר שיש איזה

מעיין ממש נחמד שאפשר להיכנס אליו, קוראים לו העוג'ה.

אז אפשר לצאת מחר מוקדם בבוקר, ב-10 ואז ניסע,

נעשה מסלול נגיע למים, ניכנס, נחזור ונעשה 'על האש''.

טוב, אז התחלנו לעשות תיכנונים מה כל אחד יביא?

אז התיכנונים יצאו ככה: אחותי בת שבע הכינה צ'יפס

ומוקפץ, אמי הכינה אורז, אחי שמריה קנה כלים חד פעמיים,

ואחותי מלכה הביאה את כל הבשר ל-'על האש'.

ואז  תיכננו איך ניסע. התחלנו לשבץ מקומות ואז ראינו

שחסרים שני מקומות. אז אני ואחותי אמרנו 'טוב, אז אנחנו

ניסע עם מלכה'.

למחרת בבוקר מלכה באה לקחת אותנו מהבית והסיעה אותנו

לבית שלה ואז הם התארגנו ואני ואחותי ראינו בינתיים סרט.

 

                     פרק ב': הנסיעה

יצאנו לאוטו אני, אחותי צופיה, אחותי מלכה, וגיסי עודד.

התחלנו לסוע, התבלבלנו בדרך, אבל הסתדרנו ונכנסנו

לכביש רימונים. המשכנו, הכול היה רגוע שמנו מוזיקה,

שרנו, שמחנו, אבל דבר אחד שעשינו היה מוזר והוא עצמנו

עינים. למה? אענה לכם, בגלל שכביש רימונים זהו כביש תלול

ומסוכן ונוסעים בו בעיקר ערבים ומעט יהודים.

פתאום הגענו לקטע מפותל במיוחד, גיסי עודד עבר כמעט

את כולו בשלום עד שבאחת הפניות פתאום שמענו רעש

מפחיד כאילו הרכב סטה מהכביש ונסע על אבנים. אבל זה

לא היה 'כאילו' זה היה באמת. יצאנו מהאוטו וכולנו היינו

בריאים ושלמים ברוך ה'.

עצרו לידינו כמה מכוניות של יהודים שרצו לעזור. הם שאלו

לאן אנחנו נוסעים וענינו להם שאנחנו נוסעים לעוג'ה והמשפחה

שלנו מחכה לנו שם. הם אמרו שהם גם נוסעים לעוג'ה ויש

להם מקום ריק. הם היו שם שתי מכוניות ולכל אחת היה

מקום אחד פנוי, ואחד הנהגים אמר: 'אוקי, חבר'ה, הקשיבו

אלי. שתי החמודות האלה, שדרך אגב איך קוראים לכם,

אם תרשו לי לשאול?', אז כמובן, אני עניתי 'גפן' ואחותי

אמרה 'צופיה'. 'אז גפן תיסע איתי, וצופיה תיסע במכונית

השניה ואנחנו נפגוש את המשפחה שלכם כבר שמה'. ואז אחותי

הבכורה אמרה: 'מצוין! אז אני רק אתן לכם את מספרי טלפון

של הורי כדי שאם לא תמצאו אותם אז תוכלו לדבר איתם

בטלפון וכך תפגשו אותם'. היא הוסיפה ואמרה: 'צופיה וגפן

חמודות, אתן יודעות מספרי טלפון של מישהוא מהמשפחה?'.

ענינו לה שכן היא הוסיפה ואמרה: 'מצוין, כמה?' '3' ענינו.

'אוקי עכשיו תקשיבו לי! ברגע שאתם מגיעות אל אבא ואמא

אתן מתקשרות אלי ואומרות לי שהגעתם אוקי?'. אמרנו 'אוקי'

וכך היה, עלינו על המכוניות ונסענו. נסענו עד שהגענו למעיין

שם פגשנו את הורי. הודינו למשפחות שהסיעו אותנו והתקשרנו

לאחותי להודיע לה שהגענו בשלום!

אחרי זה, אחי אליהו נסע להביא את מלכה ואת כל האוכל שהיה

להם באוטו וגיסי נשאר לחכות לגרר שהוא הזמין.

 

                     פרק ג': הטיול

כשכל המשפחה התאספה, התחלנו ללכת בנחל ואני בליבי

חשבתי: 'מסכן עודד גיסי, כולנו מטיילים ורק הוא מתייבש

ליד האוטו ומשתעמם'.

באמצע המסלול, כשעצרנו לשבת, בקשתי מאחי שמריה:

'בבקשה תעשה לי טובה. מסכן עודד הוא לבד ליד האוטו ומפה

אי אפשר להתקשר אליו כי אין פה קליטה. אולי תעלה למעלה

ומשם תנסה להתקשר אליו? תשאל אותו אם הגרר כבר הגיע,

מה שלומו ושאנחנו מתגעגעים אליו'.

שמריה אחי הסכים, הוא עלה על ההר וניסה להתקשר.

בינתיים, אני ואחיותי מלכה וצופיה, אחי אלחנן ואחיינים שלי,

נכנסנו למים והלכנו נגד הזרם לכיוון הנביעה. זה היה קשה

מאוד, אבל המשכנו. אני חשבתי שאני טובעת! אבל התאמצתי

מאוד ולבסוף הצלחתי להגיע לנביעה. שחינו שם וגם התגלשנו

במפל והיה כיף מאוד.

כשיצאנו משם חזרנו למקום שבו ישבה כל המשפחה.

שאלתי את אמא- 'איפה שמריה?', והיא ענתה לי: 'כנראה

שלא היתה קליטה, כי שמריה כל פעם ניסה, וכשראה שהוא

לא מצליח להתקשר עלה עוד ועוד למעלה ונראה לי שעד עכשיו

הוא מחפש מקום שיש בו קליטה'.

הסתכלתי למעלה ולא ראיתי אותו. אמרתי לאמא: 'אבל איפה

הוא?', ואמי צחקה ואמרה: 'גפן חמודה, מרוב ששמריה עלה

כל כך גבוה, אי אפשר כבר לראות אותו, רק את החולצה הלבנה

שלו. את רואה שם למעלה את הכתם הלבן?'.

כעבור 20 דקות שמריה התחיל לרדת. כשהוא הגיע הוא אמר

שבסוף ממש למעלה היתה קליטה אבל עודד לא ענה לו בטלפון.

החלטנו להתחיל לחזור.

הלכנו ובדרך פגשנו חברים, שכנים וקרובי משפחה עד שהגענו

לתחילת המסלול. שם הבנים התפללו מנחה והבנות התחילו

לארגן את המנגל. לאחר מכן הבנים חזרו והתחילו לשים את

הבשר על האש.

אכלנו, הכל היה טעים וכשהתחיל להחשיך קיפלנו את הכל

ו...נסענו הביתה.

הודינו לה' יתברך על כל הניסים שעשה לנו, כולנו חזרנו בריאים

ושלמים הביתה (כולל גיסי, שנסע לירושלים חזרה עם הגרר

שהגיע לבסוף).

 

              וכאן נגמר הסיפור!  

 

תודה רבה לגפן עטייה מירושלים על הסיפור !

 

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]