קרוב לשמיים !

/ חים ברנסון

הוא אחד מתחומי העניין המרכזיים בבית המקדש,

הוא נוגע בנקודות העומק הגבוהות יותר שלנו,

והוא מרים את כל המציאות למעלה-

נגיעה קטנה בעולם הקרבנות.

בפרשה ה' מצווה אותנו על הקרבנות. במבט פיזי, מדובר בבשר,

דם, לכלוך ועוד כמה מרכיבים של משהו לא ממש מלבב,

לא כל כך מושך ולא כל כך מובן. משהו שבגלל שהוא לא מובן,

הוא לא כל כך מושך ולא כל כך מלבב. כמו הרבה עניינים בתורה.

כדי להבין את עולם הקרבנות צריך ללמוד עליו.

ננסה לגעת בו מעט, בעקבות מה שגילו לנו רבותינו

(ראב“ע, רמב“ן, רבנו בחיי ועוד):

אדם שלם מורכב מגוף ומנשמה. הגוף גלוי לעיניים, והנשמה היא

רוחניות שנותנת בו חיים, מקיימת אותו מבפנים, משתוקקת

בבערה פנימית לשוב ולדבוק בה‘ ומניעה את הגוף לעשות

זאת בפועל.

כמו באדם, כך בעולם. רבש“ע ברא עולם וגנז בו את אורו,

נתן בו נשמה משתוקקת לשוב ולהדבק בה‘.

לדומם, לצומח ולחי אין יכולת בחירה. הם לא יכולים לשוב

בעצמם לה‘. אנחנו היינו מרימים את הכל לבורא.

הקרבנות והמנחות שהיינו מקריבים על מזבח האדמה היו

מעוררים ומגלים את הרוחניות הגנוזה בעולם ומקשרים

אותה למעלה. הקרבן קירב בין אור ה‘ שבבריאה לבין

רבונו של עולם. הוא היה מאחד אותם.

הקרבן קירב גם בין מידת הדין למידת הרחמים.

כתוצאה מהתרוממות המקריב והעולם, היה מגיע שירד שפע

לא רק לפי הרחמים, אלא גם על פי הדין. לאחר שהאדם

העלה קרבן מלמטה למעלה, ירד שפע מלמעלה למטה.

שמים וארץ התחברו.

אדם שנכשל מסתובב עם מועקה. הוא רוצה לכפר על חטאו לה‘,

לשוב לקשר נקי עם רבש“ע, אך לא תמיד יודע כיצד.

בבית המקדש, המקום בו ה‘ השרה את שכינתו בתוכנו, היתה דרך.

האדם היה משקיע כסף, זמן וכוחות גוף ונפש, מביא קרבן,

ומתכפר.

פעולות האדם מתחלקות לשלושה חלקים:

מעשה פיזי, מחשבה פנימית ודיבור הנמצא בין שניהם.

בקרבן היתה עשייה פיזית, וידוי בפה ומחשבה פנימית של

המקריב. להקריב את עצמו ה‘ לא רצה, אז הוא היה מקריב

בהמה, ומקרב בכך לה‘ את החלק הנמוך, הבהמי, שבתוכו,

שממנו הגיע לחטא.

כיום אנחנו חסרים מקרבנות. אבל יש בידינו שני דברים:

דיבורי התפילה (שכנגד הקרבן), והרצון הפנימי שישובו הקרבנות

במהרה. והרצון הזה, והחשיבה עליו, פועלים.

כך נזכה, בעזרת ה‘, לשוב ולהקריב קרבנות בפועל ממש,

ובמעשה הפיזי הפשוט שלנו, להעלות את העולם המעשי

שסביבנו ולקשר אותו יותר למקורו, לבורא העולם.