תחרות 'סופר נולד'-

לקראת שבוע הספר העברי

                           (לפרטים לחצו כאן)

שם הסיפור-  מי גנב את המזוזות?

כתב- ישראל מנחם רט

פרק א

זה היה בחופשת פסח, כל הילדים חזרו לבית הספר. מנשה אמר: 'אני כל כך חיכיתי להמשך הלימודים!'. אחרי כל השמחה וההתלהבות יהונתן שם לב שבכל הכיתות אין מזוזה. כשנודע הדבר לרב פרומקין, הוא פתח ואמר: 'יש לכם שעה אחת שלימה להתוודות מי עשה את המעשה'. כעבור שעה, הגיע הרב פרומקין אל הכיתה ואף אחד לא התוודה. אחרי עשרים דקות הופיעו ניידות משטרה ליד בית הספר. השוטרים נכנסו לבית הספר, התחילו בחקירה, והתכוננו לקחת חשודים.

פרק ב

כשהשוטרים הגיעו, אחד השוטרים ניגש לרב פרומקין ושאל אותו: 'מי לדעתך גנב את המזוזות? ענה לו הרב פרומקין: 'לפי דעתי זה מנשה כי באמצע החופשה ראיתי אותו נכנס לבית הספר ושאלתי אותו למה הוא נמצא פה והוא לא ענה לי'. השוטר הנהן בראשו לאות הסכמה ושלח כמה שוטרים לחפש ולשאול איפה מנשה ולהביא אותו אילו. כשמצאו את מנשה הוא הובא לשוטר עורך החקירה. השוטר שם על מנשה אזיקים והוא הובל לבית המשפט כשהאזיקים על ידיו. 

פרק ג

כשמנשה הובל לחקירה השוטרים צעקו ואמרו לו: 'למה גנבת את המזוזות! בושה וחרפה!'. הרב פרומקין אמר לנו שנכנסת לבית הספר ולא אמרת לרב למה נכנסת! תגיד לנו עכשיו למה נכנסת ומה עשית שם או שתושלך לבית האסורים'. אך מנשה עמד על דעתו. הוא לא הסכים לגלות אפילו לא פרט אחד קטן. השוטרים שכבר היו חסרי סבלנות איימו על מנשה: 'תזהר אתה תושלך לבית האסורים לא כדאי לך! תגמור עם הסיפור הזה כבר! תחזיר את המזוזות וזהוֱ'. אבל מנשה היה תקיף מאד בדעתו ולא הסכים לגלות.

פרק ד

לאחר שחקירתו של מנשה לא הניבה פירות, החליטו החוקרים להביאו לבית המשפט ולבקש את הארכת מעצרו במספר ימים. מכיוון שמנשה הינו קטין, הוא הובא לבית משפט לנוער.

בפתח הדיון הציג החוקר לשופטת את תיק החקירה הסודי, ואת החומר שנאסף בינתיים. בין היתר, הראה החוקר לשופטת את עדותו של הרב פרומקין, שסיפר כי ראה את מנשה מסתובב בשטח בית הספר במהלך החופשה, ואת עדותו של מנשה עצמו, ששמר על זכות השתיקה וסירב להסביר מה עשה בבית הספר בזמן שלא התקיימו בו לימודים. החוקר הסביר לשופטת כי מעדויות אלה עולה 'חשד סביר' שמנשה הוא זה שגנב את המזוזות, והוסיף כי 'אם הוא אכן הגנב במקרה הזה – צריך לבדוק אולי הוא ביצע עבירות נוספות שאנחנו עדיין לא יודעים עליהן'. החוקר אמר לשופטת כי נדרשים למשטרה עוד עשרה ימים לפחות לצורך ביצוע פעולות חקירה מורכבות וגביית עדויות נוספות, וכדי שניתן יהיה לבצע אותן אין מנוס מהשארתו של מנשה במעצר, כדי שלא יוכל לשבש את החקירה. 

סניגורו של מנשה ניסה לעורר ספקות בדברים שאמר החוקר, אך מאחר ובשלב הזה הוא עדיין לא רשאי היה לעיין בחומר, לא הייתה לו אפשרות ממשית להפריך את טענות המשטרה.

במהלך הדיון הבחינה לפתע השופטת ברב פרומקין, שבא להשקיף מקרוב על מהלך הדיון. השופטת אף התבדחה עמו ושאלה אותו אם יש לו קרבת משפחה לגד פרומקין, שכיהן כשופט בית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי בארץ. הרב פרומקין ענה לה כי אמנם הוא אינו קרוב של גד פרומקין, אך הוא נצר למשפחת ישראל דוב פרומקין, שהיה מחלוצי העיתונות העברית בארץ ישראל. השופטת התמוגגה למשמע ההסבר בדבר אילן היוחסין המשפחתי של משפחת פרומקין, והמשיכה להחליף עוד מספר הלצות עם כבוד הרב.

בסופו של הדיון החליטה השופטת לקבל באופן חלקי את בקשת המשטרה, והורתה על מעצרו של מנשה למשך ארבעה ימים נוספים. למשמע ההחלטה, דמעות של צער נקוו בעיניו של מנשה, אך הוא ניסה לשמור על ארשת פנים מאופקת שעה שהורד במעלית העצורים המטונפת לעבר מכונית שירות בתי הסוהר שלקחה אותו לבית המעצר.

פרק ה

כשמנשה הגיע לתא הקטן של בית האסורים, נעלו את חדרו החשוך. מנשה ישב על הספה הקרועה והמטונפת ומירר בבכי, אך שיבח את הקדוש ברוך הוא, שהצליח לשמור את סודו, ולא לגלות את מעשיו בבית הספר. באותו הזמן בביתו של מנשה, אמא של מנשה חושבת: 'למה זה קרה לא מספיק מה שכבר יש? האבא יושב בבית הכלא על גניבה, ועכשיו גם הבן שלי? לא רוצה להיות איתו יותר בקשר', והזילה דמעות. באותו הזמן הרב פרומקין שוחח עם השופטת על שושלת משפחת פרומקין, ושכח בכלל איפה הוא נמצא. הילדים בביתם אומרים: 'מגיע למנשה, למה הוא היה צריך לגנוב את המזוזות!? זה סופו של כל גנב'. אחיו של מנשה אהרון ישב על הספה בחדר השינה המשותף שלו ושל מנשה ובכה על גזר דינו של מנשה. ופתאום, נכנסה מוריה אמו של מנשה ושל אהרון לחדרו של אהרון ומנשה וראתה את אהרון בוכה. מוריה התיישבה ליד אהרון בנה ושאלה אותו: 'למה אתה בוכה?'. ענה לה אהרון: 'ולמה את לא בוכה?'.  אני בוכה על אח שלי מנשה ואני לא יודע למה סתם מעלילים עליו עלילות'. מוריה הקשיבה אבל המשיכה לשתוק. אהרון המשיך לבכות, ומוריה יצאה בשתיקה מהחדר אל המטבח, בשביל למזוג לאהרון מיץ תפוחים קר. כשנכנסה אל חדרו של אהרון והגישה לו את הכוס, סירב אהרון לקחת את הכוס. אמו הפצירה בו שיברך וישתה אבל אהרון לא רצה. הוא בכה על אחיו מנשה, ועל איפה שהוא עכשיו. מוריה חשבה מעט על מנשה ואמרה:' אתה צודק. מנשה הוא לא גנב, סתם מעלילים עליו, צריך להתפלל ואז הכול יהיה בסדר'. ואז בלי הזמנה מוקדמת צלצל הטלפון. מוריה רצה אל הטלפון וענתה: 'שלום'. בקו השני היה הרב פרומקין שבדיוק סיים לדבר עם השופטת על העניין ה'חשוב' על שושלת משפחת פרומקין. 'שלום', אמר הרב פרומקין משועשע מעט. 'מה קורה בבית בלי מנשה? שמחים שנתפס הגנב, או עצובים על מנשה שבבית האסורים?'. מוריה ענתה לרב פרומקין- 'אתה מאמין שמנשה הגנב? למה? אני רוצה הוכחות. 'בבקשה', אמר הרב פרומקין והתחיל. 'בחופשת פסח ראיתי את מנשה בבית הספר. שאלתי אותו למה הוא נמצא בבית הספר והוא לא ענה לי'. שמעה זאת מוריה ואמרה- 'אני אחשוב על זה', ונתקה את השיחה. מנשה בחדרו הקטן והמטונף בוכה, ומתפלל לה' יתברך שיוציא אותו מהמקום הזה. ואז פתאום, נכנס הסוהר והביא למנשה ארוחה, מנשה יסתכל במגש וראה משהוא פשוט נורא.

פרק ו

במגש מנשה ראה רק פרוסת לחם ופתק מהרב פרומקין. וכך היה כתוב בפתק: 'מנשה, כדאי לך מהר להודות באשמה שזה אתה הגנב וזהו! ורק שתדע לך שיש עליך כתב אישום חמור מאד. אני מציע לך לגלות ולהודות שזה אתה וזהו, ואז אתה יוצא מהכלא, עובד חצי שנה עבודות שירות ואתה משוחרר'. כשמנשה קרא את המכתב הוא הזדעזע כולו. מצד אחד הוא רוצה לצאת ממאסר של שבע שנים, ולעבוד רק חצי שנה, ומצד שני, הוא אמר לעצמו אני לא רוצה להודות על משהו שסתם מנסים להאשים אותי. ואז מיד כשמנשה סיים לקרא את המכתב, הודיע לו הסוהר שבני משפחתו, כלומר, אמו מוריה ואהרון אחיו, באו לבקר אותו. ראשון נכנס אהרון. מיד כשאהרון ראה את מקומו של מנשה, ואת הספה שבא הוא יושב, ואת המיטה הקרועה והמסריחה שבא הוא ישן כולו רעד ממה שעיניו ראו. אחר כך אימו נכנסה, ולא ידעה מה לעשות לבכות, או לשמוח. היא לא השתלטה והתחילה לבכות. וזה ממש לא בושה לבכות על דבר נוראי שכזה. מנשה כל כך שמח שמשפחתו הגיע. אהרון הביא למנשה מכתב שכתב לו. ואמא רק אמרה לו שהיא רוצה שהוא יחזור הביתה, כי עדיין היא לא ידעה באיזה צד להיות. כשמשפחתו ה'גדולה' של מנשה הלכה, נכנס עורך הדין של מנשה ואמר לו בדיוק כמו שהרב פרומקין הציע למנשה במכתב. כך הוא אמר: 'מנשה', וכיחכך בגרונו, 'אני לא יודע אם אתה גנבת, אבל אני ממליץ לך על ההצעה הזאת'. למנשה היה מוכר מאיפה שהוא ההצעה הזאת אבל הוא לא זכר מאיפה. כמה רגעים לפני שעורך הדין הלך, הוא אמר לו: 'תחשוב על הרעיון'. ויצא מהתא. למנשה- המילים האחרונות 'תחשוב על הרעיון', הדהדו לו כמו אלפי אנשים שאומרים את אותו הדבר, באותו הזמן. ואז נכנס הרב פרומקין לתאו של מנשה ובבת צחוק 'העיף מבט' במנשה ויצא. מנשה היה בהלם ממה שקרה. אחרי עשר שניות התעורר מנשה מההלם שתקף אותו וחשב לעצמו: 'עוד מעט יעבור היום המעייף הזה עם כל הביקורים הצפויים והלא כל כך צפויים. ואז פתאום בלי שום התרעה מוקדמת נכנס שוטר, ולקח אותו לחקירה. כשהגיע מנשה אל שולחן החקירות בבגדים יפים, התחילו בחקירה. אמרו לו: 'מה אתה בוחר להישאר בכלא שבע שנים או את הרעיון שהצענו?'. מנשה חשב וחשב ובסוף החליט ש.......

פרק ז

מנשה היה בהתלבטות קשה עם עצמו. הוא חשב וחשב עד שהחליט שהוא לא מסכים בשום אופן לקחת את ההצעה. הוא לא הסכים בשום אופן לגלות מה מעשיו בבית הספר.

באותו הזמן כל התלמידים התאספו והסכימו שבאמת אין סיבה להאשים את מנשה, מי אמר שזה באמת הוא. לפתע קם רפאל אחד מתלמידי כיתתו ואמר: 'למרות שיש הוכחות אנחנו חברים שלו ואנחנו איתו. ולכן יש לי הצעה, אנחנו נעשה הפגנה לשחרורו של מנשה'. אמר ועשו. מיד כל הכיתה התאספה והתחילה ללכת לכיוון בית המשפט, וצעקו: 'לשחרר את מנשה'!!! וההפגנה החלה. בביתו של מנשה שמעו את הצעקות, אמא חייכה ואהרון זרח מאושר שפועלים למען מנשה אחיו. כששמע הרב פרומקין את ההפגנה, הוא חשב לעצמו: 'אני באמת חושב שזה מנשה הרי יש לי הוכחות! אני לא סתם מאשים אותו. אבל משום מה אף אחד לא מסכים איתי חוץ מהשופטים'. החברים המשיכו בהפגנה, והרב פרומקין המשיך לחשוב לעצמו כל מיני מחשבות. ומנשה שהוחזר לתא שלו ישב על המיטה ואמר לעצמו בקול חלוש: 'כולם חושבים שאני הגנב, ואני לא רוצה לגלות מה מעשי בבית הספר. מוטב לי לשבת בבית הכלא מאשר לגלות את מעשי בבית הספר בחופשת הפסח. מנשה היה כל כך עייף כשישב על המיטה עד שנרדם. ובחלומו הוא רואה את עצמו משתחרר מבית הכלא בלי שגילה את מעשיו בבית הספר. בשביל מנשה החלום הזה הוא חלום מתוק. חברי כיתתו של מנשה הפסיקו את ההפגנה וקבעו להפגש מחר בבית הספר לאחר הלימודים ולהמשיך את ההפגנה. בדיוק באותו הזמן שמנשה חלם את החלום המקסים שלו נכנס עורך הדין אל מנשה. מנשה שמע שמישהו נכנס והתעורר. כשמנשה ראה את עורך הדין הוא שאל אותו: 'מה יעשו לי מחר בחקירה?'. ועורך הדין ענה לו: 'יביאו את העדים ויחקרו אותם ואז השופטים יחליטו אם אתה אשם או לא. מנשה לא בכה כי הוא ידע שלא לחינם הוא עובר את כל העניין הזה. למחרת מנשה הובל על ידי עורך הדין לחקירה והרב פרומקין שהוא העד, הגיע. השופטים שפטו את מנשה, ושאלו אותו כל מיני שאלות קשות. למשל: 'מה מעשיך בבית הספר? ולמה היית בבית הספר?' וכל מיני שאלות. אך מנשה לא ענה על שום שאלה ששאלוהו. השופטים שאלו גם את הרב פרומקין. ובסוף החקירה השופטים הודיעו שבדיון הבא יודיעו אם הם מרשיעים או מזכים את מנשה. כששאל מנשה את עורך דינו מה הוא חושב שיחליטו השופטים, ענה לא עורך הדין: ש'המצב נראה רע מאד'.

פרק ח

כשמנשה שמע מעורך הדין שהמצב נראה רע מאד, הוא הרגיש צמרמורת בגבו. מנשה זכר את חלמו המתוק, וקיווה שהחלום יתגשם. אחרי שעורך הדין הלך, מנשה נשכב על המיטה המסריחה של בית הכלא ונרדם. הלילה עבר עליו ממש בכיף, הוא ישן טוב מאד, עד כדי כך ששום דבר לא היה יכול להעיר אותו. למחרת בבוקר, מנשה התעורר, בשעה שבע וחצי. הוא נטל את ידיו בכיור הקטן והחלוד, התפלל את התפילה של בית הספר, כי הוא ידע אותה בעל-פה והתחיל לחזור על המשניות שידע בעל פה ממסכת פסחים. ילדי כיתתו של מנשה עוד לא התחילו להתפלל כי הלימודים התחילו רק בשעה שמונה ומנשה התחיל להתפלל בשבע שלושים וחמש. אהרון הלך לבית הספר קצת באיחור, כי התעורר מאוחר עקב חלום מפחיד שחלם. אימו של מנשה התעוררה קצת יותר מוקדם מאהרון, כי הייתה צריכה להתלבש ולהכין לאהרון את הכריך לבית הספר. הרב פרומקין, נהנה לשמוע את תלמידיו מתפללים, לומדים, ונהנים.   

התלמידים חיכו בציפייה דרוכה לסוף הלימודים. כי הם רצו להמשיך בהפגנה שאולי תבשר להם טובות.

מנהל בית הספר נדהם כולו למשמע הבשורה על גנב המזוזות, שלפי הרב פרומקין מנשה הוא הגנב. בינתיים עד שתלמדי כיתתו של מנשה התחילו שוב בהפגנה, מנשה הרגיש שנופל עליו משהו. הוא שלח את ידו, וגילה על ראשו פתק. ועל הפתק היה כתוב: 'מנשה תתכונן עוד מעט תתחיל שוב פעם ההפגנה. מחברך אורי'.

מיד אחרי שמנשה סיים לקרוא את הפתק החלה ההפגנה. ואז נכנס עורך הדין ובישר למנשה את הבשורה הזאת: 'השופטים שחקרו אותך החליטו שאתה באמת הגנב, ועוד כשלוש שעות יפסק גזר דינך', ויצא מהתא. מנשה היה פשוט בהלם, הוא לא האמין למשמע אוזניו!.

כששמעה המזכירה את כל הסיפור על מנשה ועל האשמות נגדו על כך שגנב את המזוזות,  היא נזכרה לפתע שלפני מספר שבועות הרב פרומקין ביקש ממנה לשלוח את כל המזוזות בבית הספר לבדיקה אצל סופר סת'ם, ושהוא עדיין לא החזיר אותן בחזרה.. מיד היא מיהרה אל הרב פרומקין והזכירה לו זאת. 'אף אחד לא גנב את המזוזות!! אתה שלחת אותי לתת את המזוזות לבדיקה!!', הזכירה לו. הרב פרומקין שנזכר בדבר, לא היסס לרגע. הוא אמר למזכירה שלום ותודה ויצא בריצה לעבר בית הסוהר. כשאמר את הדבר לשופטים הם מיד שלחו את עורך הדין לשחרר את מנשה. תוך דקה הופיע מנשה עם חיוך על פניו והרב פרומקין התנצל בפניו ואמר לו את האמת שלא זכר. מנשה הלך הביתה בשמחה. אמא ואהרון כל כך שמחו שראו אותו והתיישבו לדבר איתו על כל מה שקרה באמת.

למחרת התראיין מנשה ל'מקור ראשון' ונשאל על הלקח שיש ללמוד מכל הסיפור שלו. מנשה לא היסס לרגע וענה: 'הווה דן את כל האדם לכף זכות על-מנת שלא תחשוד בכשרים, זה הלקח שלי. צריך לזכור שלא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים, ולפעמים גם לדברים חשודים יש הסבר תמים'.      

-סוף-

 תודה רבה לישראל מנחם רט על הסיפור !

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

לאחר שבוע הספר]

התגובות שלכם

באופן זמני (עד אחר החג) לא ניתן להוסיף תגובות

• נעם מתניה

  י"ט סיון תשע"ד

  הסיפור יפה מאוד!!!! רואים שהכותב יודע לכתוב!!!

• חדוה

  י"ט סיון תשע"ד

  יפה מאוד! אבל זה לא יכול להיות שלוקחים ילד קטן לבית הכלא. בכל מקרה, מה באמת מנשה עשה בחופשת הפסח בבית הספר?

• ישראל מנחם

  כ' סיון תשע"ד

  זה לא מה שחשוב בסיפור. אבל הוא עזר לילדים בבית הספר

• יוסף

  י"ח סיון תשע"ד

  יפה מאוד אבל דבר ראשון אם זה ילד בכיתה אז הוא לא יכול להגיע לבית משפט בגלל שהוא קטין והוא לא יכול להיות בבית סוהר משום שהוא קטין חוצמזה הכל יפה וכתוב בטוב טעם

• לא משנה

  ג' אייר תשפ"א

  סיפור מהמם אתה מאד מוכשר!!