סופר נולד ! רק תאמיני / לירז פרץ
תחרות 'סופר נולד'-
לקראת שבוע הספר העברי
שם הסיפור- רק תאמיני...
כתבה- לירז פרץ
כשנכנסה רבקי למטבח תחושה מוזרה התפשטה בכל אבריה. 'מה קורה לי?' היא חשבה לעצמה, 'מהי התחושה המוזרה היום?'. היא התחילה להרהר מה תעשה היום: 'תלך לסמינר- כרגיל בכל יום, תקשיב למורות, תעשה ש'ב, תדבר עם חברות, אולי תעשה סיבוב, תעזור לאמה, תאכל בין לבין, ובסוף היום- תלך לישון. אין שום דבר מיוחד, אפילו לא מבחן מעיק. אבל בכל אופן, יש משהוא מוזר, מאוד מוזר.
לרגע, היא שמה לב מה היא עושה. אוספת חפצים מהרצפה ומהשולחן, מישרת את המפה שכמעט נפלה. 'הי, משהוא הזיז פה לא מעט דברים, איזה מין בלגן! אני לא זוכרת שהעט היקר של אבא היה מונח בצורה כזו מרושלת, כאלו נשמט מאיפה שהוא! אבל כנראה שזה באמת נשמט. מאיפה? ובכלל, אמא לא מרשה להזיז את המפה אפילו לא במילימטר! אז איך זה שהיא תלויה כאילו חיימקה האחיין הקטן ביקר פה ומשך אותה?! הצורה הזו ממש לא מתאימה לאמא! וגם אבא לא היה מאשר לעט שלו כמעט ליפול!' היא סקרה לרגע את הדברים שהרימה וראתה ביניהם שטר של 200 ₪ 'מאיפה הוא צנח לרצפה? רוח העיפה אותו מהשולחן? נשמע לא הכי הגיוני, אם כי הוא מקופל בצורה מאוד ישרה ומסודרת! ולא זכורים לי שיעולים שלי שקורים באורח פלא בלילה חורפי וסוער, ועוד דבר לא הגיוני זה מהפכה שלמה: בחוץ נראית שמש חמימה ובהירה! והחלונות, כמעט כולם סגורים, כמעט- אחד פתוח למחצה. ממש לא מתאים לאמא לאפשר להזיז את המפה, לזרוק את העט כך, לשכוח לסגור את החלון, והכי חשוב: להעיף שטר מקופל בקפידה. כשאני חושבת על זה: זה כבר ממש לא הגיוני' היא העיפה מבט תוך כדי מחשבה בקיר שמולה וחפשה שם משהוא: 'רגע, גם שעון הקיר היקר והעתיק נעלם? הוא היה נראה מבריק כמו חדש! לא הגיוני שהוא התקלקל ונזרק, או לחילופין נשלח לחנות התיקונים! הרי אני זוכרת בברור שאתמול בשעה 9 בערך הוא צלצל- יחד עם הטלפון... הוי, כמה לגלגה עליו שאולי השעון גילה אצלה פגיעה בשמיעה ועל כן הוא עוזר לה לדבר עם חברתה... עכשיו גם האפשרות הזו ירדה מהפרק. זה לא הגיוני.'
בינתיים הביטה בשעון היד שלה ונדהמה: השעה היתה כבר 7:45 זה לא הגיוני שלא התעוררה בזמן! נו עם המחשבות הללו תגיע רחוק רק בדרך נס: 'אמא, את לא תאמיני מה השעה, עוד מעט אני צריכה להיות בסמינר ואת- בעבודה!' היא רצה אליה, ונשארה המומה בפתח החדר: המיטות היו סטורות, והוריה קראו תהילים בעיניים דומעות. שם היה לא פחות בלגן משאר החדרים שטרם בקרה בהם. 'אמא? אבא? מה קורה פה?' היא שאלה לרגע וברגע השני קלטה דבר מבעית במיוחד- שרה שכבה מעולפת במרכז החדר, על ידה חיימקה ודם זב ממצחו.
שניהם שכבו כך, בלי נוע. מבטו של חיימקה נראה קפוא, ולא אמר דבר. היא הבחינה בדמות נוספת ששהתה בחדר באותה העת: רופא מיוחד בחלוק לבן שהביט בה ובשרה לחילופין וספק שאל ספק קבע: 'אחיות?' רבקה הנהנה בראשה, ועינה שאלו שאלה ברורה: 'מה קורה פה?' והוא, שהיה רגיל למבטים מסוג זה, ענה על השאלה שטרם נשאלה: 'סוף כל סוף, תהיי חיבת לדעת. הילד רץ בשובבות, כילדים בני גילו, התנגש בפינת השולחן, ונפל. כפי הנראה- הוא ספג מכה חזקה בראשו. דם- ירד בלי סוף. לא מזמן, עלה בידי למתן את התופעה. אחותך, כשראתה את שארע, התמוטטה במקום. בעקבות מסקנה שהדם שזורם בעורקיכם שווה, הרדמנו אותך עד לעת עתה. הבחנו שנכנסת למטבח ותהית אחר השעון. הוא נלקח הנה, משום שהילדון אהב את תנועותיו וחיקה אותן קודם לכן. חשבתי, שאולי זה יעזור גם עכשיו. אך לפי מה שאני רואה לעת עתה, אני חושש שזהו שיתוק מוחין.'
המילים, נאמרו כאילו בקלילות, אבל כלל לא התקבלו באותה צורה. היה בהם משהו בלתי מתחשב של רופא, חסר רגש. כאילו איזו מכונת אוטומט מיוחדת נבנתה ע'מ לבשר בשורות איוב שכאלו. המילים המשיכו להדהד באוזני כל זמן רב, והאם לשתיים שאלה במן ציניות: 'את בטוחה שברצונך ללכת היום לסמינר ואני אצא לעבודה?' השקט המשיך לשרור, ולא נשמעה תשובה. לא היה נדמה שמשהו ציפה לה. המילים לא הצליחו להעלות אפילו בבת צחוק אחת על פניהם. והכל ציפו לשמוע את דעת הרופא לאחר בדיקה ממושכת. 'כרגע- הכל נראה אבוד, מה דעתכם על בית לוינשטיין?'
הם היו חכמים דיים כדי להבין את הרמז. המילים גרמו לאבוד כל תקווה. נראה היה שהמילים שעוררו תדהמה בכולם, נכנסו גם לשרה בלא פחות תדהמה. הרופא סבר, שכעת יוכל לעורר אותה. ואכן, לאחר טיפול קצר ויעיל, התיישבה שרה לצד אמה שבפיה שאלה אחת: 'אתה בטוח במה שאתה אומר? אין סיכוי? רק לשם אפשר לפנות?' הוא העיף מבט חטוף שהבהיר לו את התשובה, והנהן לחיוב. זה הספיק.
בכי פרץ. בכי ללא מעצורים, או הודעה מוקדמת. כולם הבינו שאי אפשר להתנחם מהמכה הקשה שנחתה פתאום. ושרה? היא היתה מיואשת לאין שיעור: כבר זמן מה שהיא אלמנה, ועכשיו גם הילד? כמה כבר אפשר לסבול? ובכלל, עכשיו בשביל מי להילחם בדמעות? גם לה קשה והיא ללא כוחות על מנת להילחם.
התגובה היתה שקיעה בדיכאון עמוק, מלאה בצער לאין שיעור. זמן מה היתה רבקה לצד אחינה הקטן, שלא כמקובל- שההורים שוהים לצד ילדם. היא היתה מגיעה שרה לו שירים, מספרת לו סיפורים, סועדת איתו, מדברת איתו, ומעולם לא ידעה מי שומע אותה, אל מי היא מדברת, האם איתו- חיימקה חסר האונים במיטת בית החולים הגדולה? או חלילה רק עם גופו המיוסר שנשקף משם?
והיה עוד דבר שהייתה עושה לידו: לפעמים, היא הייתה בוכה לו. כן, נכון שהיא ילדה גדולה וכבר עולה לסמינר, אבל קשה לתאר כמה אפשר לבקר משהו (שבמקרה את גם דודה שלו) ולראות את אמו (שהיא גם אחותך) שלא מסוגלת לראות את בנה. אולי נשמע לא הגיוני? אבל מה לעשות שזו המציאות? ואיך מתמודדים עם זה כשאלה החיים? וכן, היא עדה לפעמים בהם אחותה התייאשה ברגע האחרון, כשרגלה כבר עלתה על האוטובוס, אבל התחנה הסופית היתה בית הוריה לבכות אליה על מר גורלה, ושהיא פשוט לא מסוגלת, וכך המשיכה כשהיא מתייסרת בדמעות.
באותו יום כשבכתה לו, בכתה באמת. היא מלאה דליים, שקים בדמעות. היא בכתה, בכי ללא מעצורים עד שתש כוחה- אז, היא התחילה לדבר איליו: 'חיימקה, אמך רוצה לראות אותך, רוצה לשמוח אתך, רוצה לספר לך, רוצה לשחק אתך, ממש כמוני, אבל ביננו יש הבדל. אצלה זה נשאר בגדר רצון. שלא תבין אותי לא נכון, היא לא יכולה לראות אותך, אתה מבין חיימקה? מה עושים שרק רוצים ולא יכולים? משהו נוסף חייב להיכנס לתמונה, נכון? חיימקה, הפעם זה אתה, תורך. אני עושה הכל, באמת! ולא רק אני יודעת חיימקה גם אתה יודע. בבקשה ממך, תתעורר! ואם תתעורר, אם תתעורר...' היא נקטעה, לחייה נהיו לחות מחמת 'נאומה' ומחשבותיה לא פסקו אפילו לא לרגע, להפך, הן רצו במוחה כבמערבל בטון ענק: 'יש טעם לקבל על עצמינו קבלות? הרי הרופא אמר שאין סיכוי! מה לעשות?' היא היתה בדילמה קשה, אך מחשבה שלישית שנכנסה למוחה הואילה לפתור לה את הבעיה. 'בכל אופן, אין זה מן הראוי לעשות משהו ללא הסכמת הוריו! ובמקרה זה- אמו מייצגת את שני הגופים'. והרעיון הזה לא נשאר רק בגדר של רעיון. בו ברגע התקשרה לאחותה אלא ששם התעוררה לה איזו שהיא בעיה לא צפויה...
אחותה התנגדה לדעתה בכל תוקף, והכריזה בסערת רגשות מוחלטת, שלא, אין סיכוי, שלא יציעו לה יותר שום הצעות מעין אלו, ולבסוף, שהיא מרגישה שאין זה בכוחה. אין היא מסוגלת לתלות תקוות בברכות של רבנים, ולהתבדות. וכשחברות יברכו, ויבאו לשאול מה קורה, אין לה מה לענות.
האמת שהיו לה עוד מילים על הגרון, שממש עמדו לצאת החוצה, אבל הן לא יצאו. היא רצתה לאמר שהיא כן רוצה, מאוד רוצה, אבל מפחדת להתאכזב. אך אחרי שהמילים הראשונות יצאו לא היה אפשר להחזירם. מבחוץ: היא נראתה קשה כגזע עץ בשלכת, שכל הרוחות שבעולם לא יוכלו להזיז אפילו מילימטר. אם משהו היה שואל אותה לדעתה, היא היתה משיבה, שהיא כבול עץ שנע ונד עם הרוח ורק נראה כמו גזע. לא עבר עליה לילה אחד בלי חלומות בלהות, דמיונות, והמון תחושות אשם. לפעמים היא מרגישה שהנה, עוד רגע אחד היא מגיעה איליו, רק צעד אחד. אך תמיד ברגע האחרון או היא או הוא בורחים פתאום, והיא 'מבינה' שלמעשיה אין תקנה: אולי, עוללה הפעוט יהיה נכה לעד? אולי לא יתעורר ויישאר צמח? היא לא רוצה לחשוב על זה, אבל לפעמים זה צף ועולה אוטומטית, יחד עם הדמעות שנחנקות להן כל פעם מחדש במעלה הגרון. אבל להתאמץ ולנסות? לא. היא לא רוצה להתייאש ולכן לא מנסה.
התפנית והשינוי הגדול החל דווקא בחופשה, בניסיון לשכוח הכל- מה שלא היה אפשרי. כבדרך נס, פגשה שם שרה ידידת נעורים שלה: טובה- שמה מעיד עליה: היא מסוגלת להוציא אפילו קיר מכליו בעזרת דין ודברים, תמיד שם ידה על העליונה. זה אפשר לה את תפקידה באותה העת- פסיכולוגית.
שרה, טילה לבדה על חוף הים, עם דמדומי חמה. היא חשה שחרור גדול, ותחושה נעימה מתפשטת בכל אבריה. היא דמיינה שרגליה לא נוגעות בקרקע, אלא מרחפות הרבה מעליה. קריאה בשמה החזירה אותה להווה: היא הביטה כה וכה מחפשת את מהיכן הגיע הקול, כשגילתה, שזו לא פחות ולא יותר- חברתה הטובה טובה. היא הגיעה למקום, עם לקוחה מטופלת שלה, ומחצית גורפת מבני משפחתה המורחבת ש'סחבה' לטיול. טובה, כהרגלה, שברה את הקרח: 'נו, מה אתך? איך חיימקה הקטן? אני זוכרת נכון, כן?'...
החיוך נעלם פלאים, ואפילו דמעה אחת קטנה וחצופה ניקרה בזווית עינה. 'שרה? מה קרה? הכל בסדר? ספרי לי, הרי ידוע ש'דאגה בלב איש ישיחנה', לא?' היא ידעה לפגוע בדיוק בנקודות הנכונות, הושיבה אותה בדיוק במקום הנכון, ואפילו סימנה לבעלה שייקח את הילדים וימשיך בלעדיה(!) שלה, לה נשאר רק להיפתח, רק לספר מה עובר עליה, מה קורה שם בלב, בנפש בפנים...
היא לא קיוותה לשווא: הלב הפועם שבשרה פשוט נשפך, עם כל הרגשות, התקוות, האכזבה הגדולה, ייסורי המצפון, הדאגות, ועוד מיני רבות ממה שעבר לה בפנים. טובה ידעה, והרגישה היטב מה קורה שם, ומה מסתתר, ולא עצרה אותה אפילו לא לרגע. ושרה המשיכה, חצי שעה, שעה, שעה וחצי, שעתיים... וטובה: נתנה לה לדבר, היא עצמה התעטפה בשתיקה גדולה.
כשסימה, התחילה לדבר אל ליבה. היא החלה בסיפורים; מיקרים גרועים יותר, מיקרים גרועים פחות, המשותף לכולם היה שבאופן מוחץ לכולם היה סוף שמח לאחר מאמץ. היא עברה לספר סיפורים שלא ניראה שום שינוי ללא מאמץ, ולסיום לקחה את הסיפור שלה. אחרי כל כך הרבה סיפורים החלה לדבר אליה, להראות לה שזה לא אשמתה, ושיהיה בסדר. היא לא השתכנעה, ולא היתה מוכנה לקבל.
טובה היתה מוכנה גם למצב כזה. היא לא היתה מוכנה לוותר או להתפשר אפילו לחלקיק שניה, בפרט שהיה מדובר פה בחיי נפש אחת בישראל, וטלטולה של משפחה שלימה במשך זמן ממושך כל כך. היא הסתכלה לה ישר בעיניים, ודברה בביטחון עצמי גבוה: 'תקשיבי, אם את לא תדאגי לילד, מי ידאג לו? את צריכה, סליחה, חייבת להתחזק, אם לא בשבילך, אז לפחות בשבילו. נראה לך שהוא ייהנה לקבל אמא שבורה? תתארי לך אותך במקומו...' היא המשיכה לדבר. לדבר ולפרוט על נימי נפשה של שרה: היא לא הפסיקה להוריד דמעות. אבל טובה ידעה שלו יכולות להיות דמעות של רגע, לכן המשיכה בדברים נוקבים, עד שהיה נדמה שהשיגה את מטרתה. כשסיימה אמרה: 'נכון שזה לא באשמתך, אבל אם תוכלי לעשות משהו ולא תעשי, כאן זו תהיה אשמתך הבלעדית. תתייחסי לכל הצעה כאילו היא מצילה את הבן שלך, תראי זה ישנה הכל. אבל אם לא תנסי- כמעט בטוח שלא תזכי לראות אותו מתעורר. טוב? הבנת את כוונתי?'
היא הנהנה. בשביל טובה זה הספיק כדי להוציא את הטלפון, ולהוציא משרה מספר טלפון אחד. לא פלא שהמספר הראשון שיצא היה של אחותה... משענתה, דברה טובה במהירות ובהתרגשות, שאחותה מוכנה לנסות, להשתדל, ולהתאמץ להציל את בנה, היא התחילה במתן רעיונות (שהיו בספק של מתן פקודות). בקשה לבקש כמה שיותר ברכות, להגיד כמה שיותר תהילים, להסכים לשמוע על טיפולים, כדי ש'בעזרת ה' שנחזור- נשמע כבר בשורות טובות, ואל תדאגו להודיע לנו גם לפני כן- מצדי גם באמצע הלילה אנחנו מוכנות!' קראה שרוחה טובה עליה, שגרמה גם לשרה לחייך חיוך רחב.
ואכן, משניתן האות גלגלים החלו מסתובבים. האם רצה לרבניות, האב לרבנים, ורבקה אף מארגנת שיעורי תהילים רבים ככל האפשר: בעזרת חברותיה לילדים קטנים, טובה מנסה, מעודדת ומדרבנת את שרה לנסות, והם לא היחידים. ישנה רק בעיה אחת קטנה וגורלית- כלום לא זז, לא ניכר שום שינוי, אפילו לא קל שבקלים. טובה מעודדת את שרה, הכל ממשיך לרוץ- רק הרבה יותר מהר, ולא ראו תוצאות עד...
עד שלהפתעתם גילתה את המאמצים אחת מן הבית כנסת, חברה של שרה: 'את יודעת, לאחרונה גילו בבית חולים מיוחד שיטה חדשה, יש סיכוי גדול שבנך יתעורר דרך כך, אני אישית ראיתי כמה מיקרים. יש לי פרוטקציות בדיוק במקומות הנכונים אני אוכל להשיג לך תור מוקדם ומוצלח הרבה יותר, את רוצה?' היא נתנה את האישור לאחר שאלה וברכה מרב, והתור ניתן. להפתעתה הוא היה קרוב הרבה יותר, אפילו ממה ששיערה.
יום הטיפול הגדול הגיע.
היא עמדה שם, נסערת כולה. בידה האחת ספר תהילים גדול, כולו ספוג בדמעות, ולצידה קופת צדקה מלאה למחצית. מידי מספר דקות, היא משלשלת עוד מטבע. בסמינר של רבקה, בתי שכנים, ת'ת, ישיבות ועוד עשרות מקומות שבקשה, קוראים כעט ספרי תהילים לרפואתו. את חיימקה שלה היא עדיין לא ראתה, היא מצפה בקוצר רוח לראות אותו עכשיו שוב אתה כמו שהיה, בריא ושלם. הלוואי, שבעז'ה תיפתח הדלת ויצא משם חיימקה שלה בריא ושלם. העייפות מכריעה אותה אבל היא נלחמת מנגד ונשארת ערה. כל פתיחת דלת מקפיצה אותה, אבל היא מתאכזבת לגלות שזו דלת אחרת. היא הרהרה בליבה על הביקור של אתמול בקבר של אביו, כמה התפללה שם, ואחרי כמה קברי צדיקים רדפה ביחד עם הזמן.
באותו הזמן 'פספסה' דלתות רבות שנפתחו ונסגרו, ולא התעוררה משרעפיה עד שחשה בראש קטנטן ומתוק שהתרפק עליה וקרא:
'אמא!'
הוי, כמה חיכתה לשמוע את המילה הבודדה הזו, כמה התפללה שהכל יצליח, הכל יעבור בשלום, פשוט ישועה גדולה משמיים.
השמועה עשתה לה כנפיים תוך טלפון אחד (שגם אותו התקשתה לבצע), ובאותו היום לא היתה מאושרת ממנה וממשפחתה.
היא הבינה דבר חשוב מאוד שהיווה לה אבן יסוד לאורך כל הדרך:
'אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן'
-סוף-
תודה רבה ללירז פרץ על הסיפור !
[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'
לאחר שבוע הספר]
התגובות שלכם
יאיר
י"ט סיון תשע"דשוהם
י"ט סיון תשע"דנועם
י"ט סיון תשע"דלילך כוכב
י"ט סיון תשע"דלירז
כ"ב סיון תשע"דעדי
ח' כסלו תשע"הלא משנה
ג' אייר תשפ"אאורי
כ"ז סיון תשע"דניצן נתן
כ"ז סיון תשע"דעדיאל
כ"ח סיון תשע"דליאל
א' תמוז תשע"דחסוי
י"ט סיון תשע"דאנונימי
י"ט סיון תשע"דאיילת
י"ט סיון תשע"דיסכושנה
י"ט סיון תשע"דהודיה
כ' סיון תשע"דאורית
כ' סיון תשע"דחן
כ"א סיון תשע"דלירז
כ"ב סיון תשע"דמוסי
י"ב אב תשע"דלילך
י' טבת תשע"החסוי
ה' תמוז תשע"דרוני אליוא
י"ח תמוז תשע"דרוני מזרחי
כ"ח אב תשע"ד