אני לא מאמינה!? איך היא עשתה לי את זה? אני לא יודעת מה עשיתי לה! מה עשיתי לה שהיא עושה לי דבר כזה, למה היא מתנהגת אלי ככה? היא חברה שלי, לא??..

אהה, אוי סליחה, אתם כנראה לא מבינים למה אני כל כך עצבנית, כועסת ומבולבלת ואתם בכלל גם לא יודעים מי אני. אז אני אציג את עצמי. קוראים לי תהילה ואני בכיתה ז'.

ולמה אני כועסת?  טוב, זה מתחיל כך.

כשהייתי בכיתה ד' הגיעה אלינו תלמידה חדשה מאיזה שהוא מושב בצפון .קראו לה תמר. באותו רגע לא דמיינתי לעצמי שהיא תהפוך לחברה הכי טובה שלי, שאני אלך איתה לכל מקום ושתמיד נהיה ביחד,  ומצד שני תהיה הילדה שתהפוך לי את החיים! מצד אחד לעוקץ ומצד שני לדבש! אהבתי את תמר הייתי איתה בכול מקום ובכל עניין, שבתות, חגים, חופשים  אבל לא ידעתי שהיא זאת שתשנה את חיי!

הייתי ילדה מאושרת אפשר לומר, עד אותו יום שני שבו הגעתי לבית הספר קצת באיחור. הלכתי והתישבתי במקום שלי ליד תמר אבל ברגע שהיא ראתה אותי, הפנתה את הגב שלה אלי והתחילה לדבר עם טליה. כשאמרתי שלום היא החזירה, אבל עד להפסקה לא ראיתי את הפנים שלה . בהפסקה קראתי לה לסיבוב .היא באה. הסתובבנו ללא דיבור. אחרי חמש דקות היא אמרה שהיא שכחה לעשות את השיעורים בתורה ושהיא צריכה לעשות אותם לפני שהמורה תבוא. אמרתי שלום והיא הלכה. כשחזרתי לכיתה ראיתי אותה מדברת עם כמה בנות וכשראתה אותי היא רצה למקום שלה ופתחה מהר ספר חשבון .  החלטתי לכתוב לה פתק וכך כתבתי:

'לתמר היקרה שלום!

רציתי להגיד לך סליחה על מה שעשיתי לך (אם עשיתי)

רוצה להיפגש היום ליד המגרש?

או במכולת?

תהילה'.

הבאתי לה את הפתק באמצע השיעור כי לא היתה לי סבלנות לחכות. היא פתחה את הפתק ,קראה ואחר כך לקחה עט כתבה משהו והביאה לי. בפתק היה כתוב:

'לא קרה כלום.

אני לא יכולה היום. אני צריכה לשמור על האחים שלי כי אמא שלי צריכה ללכת לחתונה !'

הסתכלתי עליה. היא לא הסתכלה עלי..

עברה שנה, שנה קשה מאד של נסיונות לגלות מה עשיתי. לדבר, לתקשר וכבר התייאשתי עד לחופשה של כיתה ה'. היא באה אלי והציעה לי לבוא איתה לברכה. שמחתי את השמחה של החיים שלי,ונהינתי מאד. יום אחד באמצע החופש הלכנו לבית שלי ושיחקנו במחשב. סיפרתי לה שיש פורום ושאלתי אם היא רוצה גם להירשם. היא שאלה אותי מה זה ואני הסברתי לה שזה כמו רשת חברתית. את יכולה לכתוב משהו וכולם יכולים לראות את זה וגם אפשר לדבר עם אנשים לבד. היא רצתה, אז רשמתי אותה. הכל היה טוב עד לעשרה ימים אחרי תחילת הלימודים של כיתה ו'. הכל חזר על עצמו רק שהפעם, היא אמרה שהיא לא רוצה לדבר איתי ושאין סיבה היא פשוט לא רוצה! הייתי עצובה אבל הבנתי שאם ה' רוצה שזה מה שיהיה אז זה מה שיהיה! גם ככה לא שווה לי חברות שהיא סתמית. אבל תמר גררה  אחריה את כל הכיתה. אף אחת לא הסתכלה לכיווני אבל היה לי מציל אחד שבו היו לי עדיין חברות וזה: הפורום (!) הוא היה הדבר שהחייה אותי, ואני לא מגזימה (!).

עברו שלושה חודשים וזה קרה, השלמנו!  עבר הרבה זמן הגענו לכיתה ז' לחטיבת הביניים. כל הבנות התרגשו. למזלי באותו זמן היינו תמר ואני אהינו חברות ויכולתי לחלוק איתה את הרגשות שלי אחרי הראיון באולפנא החדשה ולדבר איתה על המבחן שקבע באיזה הקבצות נהיה.

באולפנא שבה למדנו היה חדר מחשבים והיה מותר לנו לעבוד במחשבים בסוף היום או בהפסקות. אז תמיד אני ותמר היינו נכנסות בחדר המחשבים לפורום. יום אחד שתינו היינו בפורום. הצילצול של סוף היום נשמע. תמר אמרה שהיא צריכה ללכת אמרתי לה שלום ושהיום אני לא אחזור איתה בגלל שאמא שלי לוקחת אותי יותר מאוחר היא אמרה שלום והלכה. העפתי מבט אל המחשב שבו היא גלשה וראיתי שהיא לא התנתקה מהפורום ונשארה מחוברת. רציתי לנתק אותה כדי שלא יסתכלו לה, אבל מה שראיתי גרם לי לא לסגור את הפורום שלה. זה היה- השם שלי! לא רציתי להציץ אבל זה היה חזק ממני. פתחתי את שם הילדה שאיתה היא התכתבה וראיתי את ההתכתבות. ובדקתי למה היא כתבה את השם שלי ולא האמנתי למראה עיני..

אני לא מאמינה!? איך היא עשתה לי את זה? אני לא יודעת מה עשיתי לה! מה עשיתי לה שהיא עושה לי דבר כזה, למה היא  מתנהגת אלי ככה? היא חברה שלי לא?? ...היא כתבה לילדה הזאת מלא שקרים עלי שאני גאוותנית ומתנשאת, ושאני גרה  במקום מלוכלך ומגעיל ושאני שונאת את כולם. היא כתבה את זה לכל החברות שלה בפורום- את השקרים האלו ! רצתי הביתה ובכיתי. נראה לי שבכיתי שעתיים. לא הבנתי מה עשיתי למה זה מגיע דווקא לי?!  עכשיו ממש עדיף לא לחיות. אין לי שום חברות בשום מקום. אם זה מה שהיא חושבת עלי אז זה ברור שזה מה שהיא אמרה לחברות שלי בכיתה..

חשבתי שאין טעם לחיים שלי אבל..

אז עצרתי נשימתי, רחצתי פנים וחשבתי שאם זה מה שאני יעשה כלום לא יקרה. החלטתי לספר את זה למחנכת שלי. בבוקר קמתי, חיכיתי להפסקה שתבוא שאני יוכל לדבר עם המורה. ההפסקה לא איחרה לבוא ניגשתי אל המורה ושאלתי אותה אם אני יכולה לדבר אית היא אמרה שכן והלכה איתי לחדר מורים. סיפרתי לה הכל מכיתה ד' עד כיתה ז'. כשסיימתי הסתכלתי עליה וגיליתי שהיא בוכה היא אמרה לי שאני גיבורה מאד שהחלטתי לספר ולהיתגבר אמרתי תודה והיא אמרה לי שהיא תחשוב עם היועצת והמנהלת מה לעשות ושאני לא אדאג. הרגשתי מסופקת ויצאתי. כעבור כמה ימים גיליתי שהיא גם כתבה בפורום המלא- כך שכולם ראו את כל השקרים, אבל את זה שמרתי לעצמי,. יום אחרי זה נשמעו דפיקות עלדלת הבית שלי. אמא שלי פתחה ואמרה שאני בחדר ומולי עמדה לו אחרת מאשר תמר. היא לא הסתכלה בי רק רצה אלי וחיבקה אותי.

סלחתי לה. כול יום היא היתה באה אלי ומבקשת סליחה על מה שהיה. הערכתי אותה. הבנתי שהיא נפגעה מימני במשהו ועשתה מזה יותר מידי ענין. גם הבנות של הכיתה באו אלי והתנצלו וכולן הפכו להיות חברות שלי ב'ה.

ואתם בטח שואלים את עצמכם מה עם הפורום. הבנתי שזה יקח הרבה זמן להשיב לי את החברות שהיו לי שם אז החלטתי פשוט לסגור אותו...

(הסיפור לא אמיתי אבל הוא יכול לקרוא לכל אחד ואחת וזה יכול לקרות בהרבה יותר גרוע אני פשוט לא רציתי להפחיד)