בכפר קטן ברוסיה היה ילד אחד יהודי. שמו היה מיכאיל. חולה היה הילד, ומשנות לידתו חלה בהמון מחלות. עינו האחת לא רואה כמעט, אזנו האחת, ממאנת לשמוע, והוא מסכן ועזוב. חבריו עזבוהו ולא רצו בחברתו, כי חששו מפניו וממחלותיו המשונות, וכמובן, לא אהבו את יהדותו. על אף שהמחלות שהיו לו כלל לא היו מדבקות, העדיפו הילדים להתנהג ביתר זהירות בשביל לשמור על בריאותם. אף מיכאיל לא אהב את יהדותו. הוא חשב בליבו שיהדות זו שמקנה לו סבל רב כל כך, לא שווה לו את כל זה. וכך מיכאיל גדל בשנאה לדתו האמיתית. כך גם הוריו, הרחוקים מדת, התייחסו אליה בזלזול. על כן, לא היתה להם בעיה לתמוך בקומוניסטים שהחלו לשרוץ ברוסיה. ומיכאיל גדל על ערכים אלה של קומניסטיות, ואהבה רבה ל'אמא' רוסיה.

מיכאיל המסכן יושב בכיתה בכפר, המורה מלמד, והוא כאילו לא שם. עינו השמאלית בכל זאת לא רואה, כך שבכל פעם הוא נאלץ לסובב את ראשו בכדי לראות את פני המורה. מעשה זה מניב לו המון כאבים בצוואר וכאבים אלו מתווספים על מחלותיו הרבות. לאחר כמה שנים כשהוא בודד מחבריו, החליט מיכאיל לא לחזור אל בית הספר. הרי בשיעורים קשה לו להקשיב מפאת חוסר השמיעה שלו, והרי אף אחד גם לא מתייחס אליו. שמעו הוריו את רצונו לעזוב את בית הספר, הבינו את כאבו ושילחוהו לגרמניה, שם גילה רופא אחד מכשיר שיכול לעזור לו בשמיעתו. ביום אחד בהיר עזב מיכאיל את העיר. חבריו תמהו, איה מיכאיל? אבל תשובה אין. הימים שבו לסדרם בכפר השליו ומיכאיל הגיע אל העיר ברלין שבגרמניה. סוף סוף הרגיש מיכאיל משוחרר. בברלין היו אנשים מכל הסוגים וכאן לא שמו לב אליו, אל צליעתו הקשה ואל שאר מחלותיו. שכר מיכאיל בית, ארון ומיטה, סידר את חפציו ויצא החוצה, אל העיר הגדולה, לראות האם יש עבודה בה יוכל לעבוד עד שימצא מזור לבעייתו. בדרך, צדה עיינו שלט קטן, וכך היה כתוב:

'לכל אוהבי האדמה ועבודת הארץ נשמעת לו נהדר, שיבוא לרחוב בונניסקי 43.'

מפאת בדידותו עסק מיכאיל במגוון דברים שישלימו את יומו הריק, ולכן אהב את עבודת האדמה ועסק בה הרבה. החליט מיכאיל ללכת אל הבית. יצא מיכאיל את הבית והלך לרחוב בונניסקי. דפק בבית מספר ארבעים ושלוש וחיכה שתפתח הדלת. הדלת נפתחה. אדם פרוע שער, על עינו רטייה, ופניו מאירות, הביטו במיכאיל במבט בוחן.

'שלום', החל מיכאיל לדבר, 'אני גרתי ברוסיה בכפר קטן ושליו. אבל השלווה היתה רחוקה ממני והלאה. אני חולה בכמה מחלות, עיני האחת בקושי רואה, אזני האחת אינה שומעת ורגלי האחת צולעת. ולא רק זאת, אני יהודי, וחבריי לעגו לי רבות. ולכן, יום אחד החלטתי לעזוב את הבית ספר. הורי שלחו אותי לגרמניה, כאן אסתדר ואולי גם אמצא מזור לבעיותיי, אוהב אדמה אני ואשמח לעבוד במה שאדרש'. האיש שעמד לפניו הביט בו שנייה, ולאחר מכן הושיט ידו ולחץ את ידו של מיכאיל. 'אתה מוזמן להיכנס. בא, אספר לך מה התוכנית'. האיש הכניס את מיכאיל, והסביר לו את תוכניתו. 'גם אני יהודי', החל האיש לספר. 'עד לא מזמן גרתי בארץ ישראל. שם תכננתי הקמתה של מושבה יהודית, שתעבוד את אדמת הארץ. אך מה לעשות, בחורים כמעט ואין, וכסף חסר בקופה. וכך, נגמר הכסף ונאלצתי לנדוד ברחבי העולם, לחפש כח, אנשים ותרומות. עשיר אחד שהזדמן אליי, שילם לי סכום רב, כך שבעייתי היחידה עכשיו היא המחסור באנשי עבודה. וכך, באת אליי בדיוק כשהרהרתי לעזוב את התוכנית. היה חסר לי אדם אחד. השגתי את כל האנשים הדרושים וזהו. אף אחד לא רצה יותר לבוא ולעבוד. והנה, הצלת אותי.'  מיכאיל התרגש, סוף סוף מישהו אחד מעריך אותו. וכך, מקומוניסט ששנא את יהדותו, התחבר מיכאיל ליהדותו ולארצו.

כעבור כחודש רכש מיכאיל כרטיס נסיעה באונייה ונסע לארץ ישראל. בהגיעו לפתח ארץ ישראל, ראה את הצרות הרבות בארץ. אדם זקן הוכה על ידי שוטר, ערבי בזז יהודיה, והמצב הוחמר מיום ליום. מיכאיל הזדעזע. בדרכו למלון שבו היה צריך לשהות, פגש ערבי זקן יושב לצד חמורו ובוכה מרה. 'מה קרה?', שאל אותו מיכאיל. הזקן הרים ראשו והחל לספר: 'עבדתי אצל מר אברום, הוא היה יהודי מרושע. אפילו שמעתי שברחוב היהודי, שונאים אותו, אבל אותי זה לא מעניין. את אברום עבדתי בנאמנות גמורה. כל יום, סחבתי את חפציו ודבריו, ושירתתי אותו בנאמנות. אך הוא יום אחד כעס אליי, על כלי שנפל לי, פיטר אותי, ולא שילם לי את המשכורת של אותו החודש. ואני? אנא אני בא? אשתי וילדי מחכים למשכורת החודשית, ואני ריק מכסף'. מיכאיל החל לבכות. הסיפור הזה נגע לליבו. הוא, שעדיין לא היה מבוסס ביהדותו, לא הבין איך יהודי יכול להתנהג כך.  מיכאיל עזר לערבי, נתן לו מעט כסף, והלך להודיע לראש המושבה על התפטרותו מהמשובה החדשה שעדיין לא הוקמה. הוא סיפר את הסיפור ששמע מהערבי, וטען שאם יהודי מתנהג כך, הוא מסרב להיות חלק מהעם הזה.

לא עזרו השכנועים. מיכאיל עזב. הוא עבר למצרים. שם חשב, הוא יוכל להצטרף אל העם הערבי ולהיות חלק מהעם הזה. כה נגע לליבו סיפורו של הערבי הקשיש. אך מיכאיל שגם דעותיו הקודמות לא החזיקו מים, חיפש מזור לנפשו. משהו שירגיע את נשמתו שצמאה למשהו. בקהיר, פגש אדם ברחוב. אדם חביב מאוד, בעל זקן גדול למראה. מיכאיל שאל אותו, האם יוכל להסביר לו היכן המלון שבו הוא אמור להתארח. האיש חייך, ובנועם, הזמינו לביתו, שיתאושש מעט מן הדרך הארוכה שהלך ולאחר מכן יילך אל מלונו. מיכאיל התרגש מטוב ליבו של האיש, ובדרכם אל ביתו של האיש החל מיכאיל לספר את סיפורו. האיש שהתגלה כרב אלקסלסי, הבין שהיהודי הזה נקלע לצרה, והוא מוכרח להשיב אותו לדת האמיתית. בבית הרב ישב מיכאיל, אכל וישן, והרב שיכנעו להישאר בביתו ימים מספר. הימים הלכו ותכפו. במשך כחצי שנה ישב מיכאיל אצל הרב. בימים אלו, לימדו הרב את כל הדברים החשובים שיהודי צריך לדעת. וכך כעבור חצי שנה, יצא מיכאיל אחר מפתח הבית. את רעיונותיו הקודמים השאיר מאחור. כעת, נקרא מיכאל, ומוצק הוא בדעותיו היהודיות.

מיכאל, עלה לארץ ישראל, ביסס את דעותיו ולמד עוד ועוד. לאחר כמה שנים, נישא. הוא החל להעביר הרצאות, על המסעות שעבר, על הרעיונות שדגל בהם, ועל דרכו האמיתית שהוא אוחז בה כעת. כעבור עשרים שנה זכה גם לחתן את בנו הבכור. אבל כאן הסיפור עדיין לא הגיע לסיומו. בחתונת בנו, מיכאל שם לב לאדם הדור פנים הנמצא בקצה העולם. מיכאל התקרב אל האיש, ולא יכל להאמין. הרב אלקסלסי עמד שם, מבטו מחוייך וצופה אל עבר הריקודים. מיכאל התקדם אל הרב. הרב חייך חיוך גדול וחיבק אותו בחוזקה. וכאן הרב אלקסלסי החל לספר: ' בני היקר יצחק עלה לארץ עם ילדיו לפני מספר שנים. בנו הבכור ראובן, החל ללמוד כאן בארץ וכעבור מספר שנים, קרה לו איזה מאורע והוא עזב את הדת. כמה בכו לפניו הוריו ושום דבר לא עזר. עד שיום אחד הוא הגיע במקרה להרצאה, ושם גילה את הטוב שביהדות. לאחר כמה שנים, פרח הנער ונהיה לעילוי הישיבה בה למד. ותנחש מי היה המרצה בהרצאה הזו?' שאל הרב אלקסלסי בחיוך. מיכאל הביט ברב כלא מאמין. 'זה אני' לחש. 'שנים, אני מנסה להיטיב לך על מה שגמלת עמדי, אבל לא ידעתי עליך דבר. ביררתי ושום דבר לא עזר. והנה, יד ההשגחה הביאה את נכדך אליי, ומשם אל דרך התורה והמצוות'.  השניים הביטו זה בעיני זה, ובתוך שנייה, חיבוק עז נוצר בין שניהם.