יום שישי. אני חייבת, כמו תמיד, לרוץ לספריה, מייד אחרי בית הספר. אחרת לא יהיה לי בשבת מה לקרוא, ואני אשתעמם עד מוות. למען האמת, אמא לא ממש אוהבת את זה שאני הולכת לספריה ישר אחרי הלימודים, מפני שאז מרוב סקרנות אני מסתכלת כל הזמן בספר ושוכחת את ההכנות של שבת.

'לאה'! שמעתי את המורה קוראת לי, 'בואי בבקשה.'

'כן?', שאלתי בנימוס. המורה החזיקה בידה מעטפה לבנה, בה נכתב:'לכבוד אסתר/מאיר מן, מבית הספר 'בית חנה'.'

'מסרי את המכתב לאביך או אימך', בקשה המורה. נבהלתי, אולי התנהגתי לא יפה? או אולי התחצפתי? או... מה?

כנראה ראו על הפנים שלי מה שהרגשתי, שכן המורה חייכה אלי בחביבות, ואמרה לי 'אל תדאגי. זה רק משהו מההנהלה-ולא משהו רע עלייך.'

נרגעתי בהחלט, ופניתי לביתי דרך השביל המקצר. שכחתי-עד כמה שזה מוזר לגבי- ללכת לספריה, ומוחי הוקדש כולו למכתב המסקרן.  'אולי הודעה על טיול?' חשבתי. 'או על עבודה'? 'או על, חס וחלילה, מבחן?'

הגעתי הביתה, מסרתי לאמא את המכתב, ומיד אמא אמרה לי ללכת לסדר את החדר שלי. הלכתי, ותוך כדי סידור מצאתי ספר השייך לחברתי מירי. כל כך הרבה זמן חיפשתי אותו! סוף סוף! מחר, חשבתי, אחזיר לה אותו. אבל לא, מחר שבת- אוי ואבוי!

לפתע נזכרתי ששכחתי ללכת לספריה! הסתכלתי מהר בשעוני. הספריה פתוחה עד השעה אחת ורבע, ועכשיו אחת- אני מקווה שאצליח להגיע! לבשתי מייד סוודר, ויצאתי, כשהשארתי לאמא הסבר לא מובן ונחפז.

אחרי שנדנדתי למירה לפתוח לי, רצתי לבחור לי ספרים, וחזרתי הביתה. שם חיכתה לי אמא עם מבט כועס בעיניים. 'אני מתנצלת', אמרתי לאמא, 'זה פשוט היה דחוף נורא'. אני לא יודעת מה אמא עוד אמרה, כי רצתי לחדר להמשיך לסדר.

השבת עברה עלינו בנעימים. כשקמתי בבוקרו של יום ראשון, התלבשתי, בדקתי מערכת, ורציתי לצאת לבית הספר, ובדרכי לעבור בספריה, להחליף ספרים. 'הו!' אמרה לי אמא לפני שיצאתי, 'כמעט שכחתי. כתבו בפתק להביא להיום פנקס חיסונים. קחי אותו', אמרה אמא, וזרזה אותי לצאת מן הבית, ב'שלום' ו'בהצלחה' מהירים.

מה? חיסונים? מה פתאום? כך סתם, באמצע השנה? חשבתי בדרכי לביה'ס. כנראה שכן, אם כך אמרו... למען האמת, אף שאני גדולה ומראה שאני ההפך, אני נורא פוחדת מחיסונים.

הגעתי לכיתה  רבע שעה לפני הזמן. ושוב נזכרתי! שכחתי לעבור בספריה! החלטתי לרוץ ולחזור במהירות. הגעתי לספריה, ובחרתי שני ספרים-'כנפי הקסם' 1, וגם חלק 2. חזרתי בחזרה לביה'ס, מיד בהישמע הצלצול, והתיישבתי במקומי.

כשהגיע השיעור השני, כבר קראו לנו לחדר המזכירות, שם היו אמורים לקבל את החיסונים.

לקחתי איתי ספר ליתר ביטחון, לזמן ההמתנה.

כבר תכננתי בראש מה אחשוב בחיסון, כדי להירגע, לשכנע את עצמי שזה לא כואב תוך כדי...

אני הייתי ה-30 בתור (מתוך 35 בנות) ועברה איזו שעה עד שהגיע תורי. בינתיים קראתי בספר שהבאתי.

הייתי בעמוד 200 כשקראו לי (מתוך 400) והלכתי בצעדי צב, כי הייתי שקועה בספר. התיישבתי בכסא האחות-ו-כן, המשכתי לקרוא, מתכוננת לחיסון במחשבתי. 'הבא בתור!' קראה האחות. 'מה?' שאלתי, מבולבלת. 'נתת לי כבר חיסון? באמת?'. 'באמת', אישרה האחות, וזירזה אותי לצאת.

נדהמתי. 'מה? כבר נתנו לי חיסון??'.

רגע- מישהו פה אמר שאני תולעת ספרים?

10 נקודות!!