סיפור בהמשכים / הודיה כהן
מי אני ומה שמי? / הודיה כהן
לחזרה לפרק הארבעה-עשר של הסיפור לחצו כאן!
פרק 15
מיכל רצה אליי מתנשפת. 'גירש... חודשיים... לראות...' ניסתה לומר משהו אך נשימותיה הקטועות היקשו עליה. 'מה?' שאלתי. 'הדוד אמר... שחודשיים... הוא לא... רוצה... לראות... אותי... ושאני לא... יעז... לבוא אליו' אמרה במאמץ רב והתיישבה לידי. גיחכתי.
'יואו, יש לי את המספר של אמא של נסיה!!' נזכרתי. 'יש לה אמא?!' קפצה מיכל ממקומה בהלם. 'לא, לא... התכוונתי לאומנת...' הסברתי לה. היא התישבה על הספסל בחזרה. 'למה את צריכה את המספר שלה?' תהתה. 'אני אקרא לאימה, שתבוא לקחת אותנו' אמרתי בסיפוק ורכנתי מעל הפלאפון שלי. 'תקראי לה...? שתבוא לבית של דוד שלי...? מעניין...' אמרה. 'מה...מעניין?' לא הבנתי. 'דוד שלי די חכם... הוא בטוח חשב על זה... נראה לך שהוא לא יעלה בדעתו את האפשרות שתתקשרי לאמא שלה? או לשלך...?' שאלה בבלבול. 'לא יודעת.' אמרתי ומשכתיי בכתפיי. התקשרתי אליה. היא לא ענתה. התקשרתי שוב.
'הלו?' שמעתי קול מעבר לקו.
'הלו? זאת אמא של נסיה? כלומר...האומנת?' שאלתי.
'כן. מה...את רוצה?' שאלה בקול מהוסס מעט.
'אה, רציתי לבקש ממך לבוא בדחיפות להרים. בצפון... איפה שהר תבור וכל זה... רחוב הרצל 47. הבת שלך...אמ...נחטפה' אמרתי ובלעתי את רוקי, חוששת לתגובתה. שקט מעבר לקו.
'אני יודעת. אני לא יכולה לבוא' אמרה בקול שבור וניתקה במהירות את השיחה. 'היא...ניתקה לי!' אמרתי למיכל מופתעת וכועסת. 'וגם אמרה ש'היא יודעת והיא לא יכולה לבוא' מה זה?! זאת אמא בכלל?! מסכנה נסיה... מה, לא אכפת לה ממנה??' התעצבנתי. מיכל הביטה בי. לא יודעת מה לומר. 'אין מצב...' היא מלמלה. 'שמת לב איך היה הקול שלה כשהיא אמרה לך את זה...?' תהתה מיכל. הסתכלתי עליה במבט שואל. 'אה... מפוחד... ו... שבור כזה' ניסיתי להיזכר.
'משהו לא מריח לי טוב...' אמרה מיכל בקול צרוד.
'אני לא מבינה. מה זאת אומרת??' שאלתי בדאגה.
'תתקשרי שוב. מהר!' האיצה בי. התקשרתי מודאגת. שמעתי את הדופק שלי פועם בחוזקה.
'נו...מה?' שמעתי את קולה המעוצבן של אימה מעבר לקו.
'אני חייבת לברר! בבקשה בואי! הבת שלך בסכנה בבית של אדם זר... איך את מסוגלת לשבת על הספה ולא לעשות דבר? אז גם אם היא לא ממש הבת שלך, ואת לא מרגישה מספיק דאגה ואהבה אליה זה לא– '
'מספיק!' היא צעקה. השתתקתי. שמעתי אותה בוכה מעבר לקו.
'אני ממש אוהבת אותה וממש דואגת... אבל... הוא איים עליי...' אמרה ובכייה גבר.
'מה זאת אומרת? מי? מה הוא אמר? מה קרה??' שאלתי מודאגת יותר מאי פעם.
'הוא סיפר... שאבא של נסיה מוחזק אצלו בשבי כבר 9 שנים. הוא אמר שאם אני או אימך נבוא לעזרתכם האבא ייהרג. וגם אם נזמין משטרה... הו דנה... מה אני אעשה? הרי אביה ממש יקר לליבה של נסיה...' שאלה האם מודאגת ובוכה. הרחקתי את הפלאפון מאוזני. לא יכולתי לשמוע עוד. בהיתי באוויר בהלם. 'דנה...?' שאלה מיכל. 'דנה? מה קרה??' שאלה מודאגת.
'אין דרך להציל אותם' אמרתי בקול חנוק.
'מה זאת אומרת אותם?!'
'את נסיה ואבא שלה' עניתי באדישות.
'דנה! איך את יכולה לומר דבר כזה? אנחנו עוד נמצא דרך!' אמרה וניסתה לעודד אותי, אך קולה נשמע מיואש.
'מיכל,' נאנחתי. 'המבוי סתום' אמרתי.
למעבר לפרק השישה-עשר של הסיפור לחצו כאן!
התגובות שלכם
מישהי חמודה....)!
י"ז אדר תשע"האחינועם נחושתאי
י"ח אדר תשע"החסוי
ט"ז תשרי תשע"טהילה
י"ב אדר תשע"הגדי אברהמי
י"ד אדר תשע"הנועם
י"ד אדר תשע"החסוי
י"א אדר תשע"היוסף אור
י"א אדר תשע"האביגיל
י"א אדר תשע"האופק פרחן
י"א אדר תשע"החיה
י"א אדר תשע"ההודיה כהןןן
י"ח אדר תשע"ההודיה כהןןן
י"ד אדר תשע"היהודית
י"א אדר תשע"השירה כהן
י"א אדר תשע"ההודיה כהןןן
י"ח אדר תשע"החני
י"א אדר תשע"הבתיוש
י"ב אדר תשע"ההודיה כהןן
י"ד אדר תשע"האמונה
י"ב אדר תשע"ההודיה כהןןן
י"ז אדר תשע"התותי
א' חשון תש"פשילת
י"ב אדר תשע"החסוי
י"ט אדר תשע"הגדי אברהמי
כ' אדר תשע"ה