אמא שלי / מאת איילת כהן

לא יודעת למה... לא יודעת למה רק אצלי זה ככה... תמיד כשהיא פותחת את הדלת הזעם שוב גואה בי כאש מתלקחת. וכל דבר קטן שתאמר לי לא משנה מה, אני אקפוץ, אני אצעק, אצרח שהיא לא מבינה אותי. למרות שהיא אמורה להיות הבנאדם שאני אמורה להיות הכי קשורה אליו בעולם. דווקא היא שטוענת שהיא מבינה אותי ומכירה אותי מכל אחד אחר לא מכירה אותי בכלל, רק את הצד הרע שבי הצד שמתרגז מהר שתמיד קופץ כשמעירים לו. אני רואה איך היא מדברת אלי בזהירות מפחד ששוב אתרגז וכל מה שתאמר, זה בכל זאת ירגיז אותי ואני עצמי אפילו לא מבינה למה?!

'כן אמא כך זה אצלי אבל אני לא רוצה שתחשבי אותי לאדם רע אני אוהבת אותך' ככה בא לי להגיד לה ולקפוץ אליה בחיבוק גדול אבל כשאני רוצה לעשות זאת ידיי לא נשמעות לי ופי ממשיך לצעוק ולקלל...

  *  *  *

'תנסי לדבר איתה' הציעה מירי בתום סוף הלימודים כשספרתי לה זאת 'היא תבין מבטיחה לך'.

- 'היא לא תבין' השבתי באומללות.

- 'איך את יודעת אם לא ניסית?'

- 'את לא מבינה מירי אמא שלי היא לא כמו אמא שלך שיש לה קשר טוב איתך'.

- 'אני בכל זאת חושבת שאת צריכה לנסות', שידלה אותי, 'הרי מה יש לך להפסיד?'

- 'את הכבוד שלי' מלמלתי.

- 'נוי'. היא נעמדה מולי עם ידיה על מותניה, 'הכבוד לא חשוב עכשיו זה לא משנה מי תנסה לדבר ראשונה תחשבי על זה את אט אט מרחיקה את אמא שלך. את רוצה שכך זה יהיה לכל החיים? לא, אז תעשי משהו!'

- 'אל תגזימי זה לא יהיה ככה'.

- 'תתפלאי' אמרה

גלגלתי עיניים  אף שידעתי עמוק בליבי בפינה נשכחת עם קורי עכביש שהיא צודקת...

פתחתי את הדלת, היא ישבה שם וקראה עיתון.

                                             *  *  *

'המממ אמא?' נגשתי אליה.

'הו שלום מתוקה' אמרה לי אמי בלי להרים את עיניה מהעיתון.

שוב הרגשתי את הזעם גואה בי 'תסתכלי עלי כשאני מדברת איתך אמא תסתכלי תביטי בי!' אבל הכרחתי את עצמי לעמוד בשקט ולהירגע. לקחתי כיסא והתישבתי לידה 'אמא אני רוצה לדבר איתך' אמרתי.

'מתוקה זה יכול לחכות לאחרי ארוחת הצהרים' אמרה.

- 'לא זה לא' אמרתי והרגשתי איך עיני מתמלאות דמעות.

- אמי הביטה בי במבט מבוהל בגלל דמעותי. 'את בסדר?' שאלה.

- 'רק...תקשיבי...' אמרתי בקול חנוק והתחלתי לספר לה על כל הרגשותי ושאני אוהבת אותה המון המון ושאני מצטערת...

- 'לא... אני מצטערת הייתי צריכה להבין, הייתי צריכה לשבת איתך לשיחה וכך לא היינו עוברות את הסבל ההוא'.

- עמדתי להשיב אבל קולי לא ענה לי ופשוט קפצתי עליה בחיבוק, חיבוק שכל כך רציתי להעניק לה, וניסיתי להעביר את כל האהבה שלי כלפיה בחיבוק הזה... והיא השיבה לי חיבוק ושתינו הרגשנו שזה נכון...

                                             *  *  *

אחרי שהשבתי את ההדורים עם אמא שלי אבן ע-נ-ק-י-ת נגולה מליבי.

והרגשתי איך יצאתי מעבדות לחירות (נפשית כמובן) וסוף סוף ברוך ה' הצלחתי להשתחרר מהקריזה שהייתה משתלטת עלי כשאימי הייתה איתי. ועכשיו אנחנו מדברות על כל דבר ואנחנו.... אפשר לומר, החברות הכי טובות!

(נכתב במסגרת משימה מיוחדת לפסח-

לפרטים על המשימה לחצו כאן!)

התגובות שלכם

תגובה חדשה

• שירה

  כ"ד ניסן תשע"ה

  סיפור ממש יפה!! כל הכבוד!!

• רני

  ה' שבט תשפ"ג

  וואו