חכמולוגי
קוראים כותבים

מעשה בחצי כריך

  

מעשה בחצי כריך

 

 

אוף! עוד פעם לחם עם גבינה לבנה? כך חשבתי לעצמי כשפתחתי את הכריך שאמא שלחה לי. כבר הסברתי לה שאני לא אוהב גבינה לבנה בסנדוויץ' – הלחם נהיה רטוב ומעוך ...ובכל זאת, כיון שכבר נטלתי ידיים, נגסתי נגיסה אחת. איכס. הייתי רעב, אז לעסתי בחוסר חשק כמעט חצי מהכריך כשלפתע חשבתי על רעיון גאוני. שלמה!

שלמה הוא אב הבית של בית הספר. למרות שהוא לא צעיר, הוא תמיד מוכן לעזור, ותמיד עם חיוך. אני לא מכיר ילד אחד שלא אוהב אותו. אבל התפקיד האהוב עליו,  הוא לתת לחם עם שוקולד לילדים ששכחו את האוכל בבית.  

נגשתי ל-'משרד' של שלמה. חדרון קטן שהכיל מטאטאים, חומרי ניקוי, גירים, ובפינה אחת, לחמים טריים וקופסה גדולה של ממרח שוקולד. שלמה עמד בפנים עם גבו אלי. כמעט פניתי אליו, כשפתאום שמתי לב ששאריות הכריך שלי עדיין היו אצלי ביד...מזל שהבחנתי בפח האשפה שעמד מחוץ לחדר. זרקתי את הכריך, עטוף בשקית, ורק אז קראתי לשלמה ואמרתי שאין לי אוכל. זאת היתה האמת, לא? הרי כבר לא יכולתי לאכול את האוכל אחרי שזרקתי אותו לפח...ובכל זאת, כששלמה חייך אלי ונתן לי כריך, הרגשתי קצת לא נעים. אבל השוקולד היה מתוק וטעים, ועד סוף ההפסקה כבר שכחתי מכל הספור.

בשיעור האחרון, המורה אמרה לנו לא להוציא מחברות. 'ילדים, השבוע יחול יום השואה. הזמנתי היום את אחד הניצולים שבקש לשתף אתכם בספור שלו.' דלת הכיתה נפתחה, ומי נכנס? שלמה! ולהפתעתנו, הוא התיישב במקומה של המורה,  והתחיל לדבר. ואנחנו בכלל לא ידענו שהוא ניצול שואה...

 

'נולדתי בפולין, לפני שבעים ושלוש שנה' הוא אמר. 'הייתי הבכור במשפחה – ומתחתי היו  אח ואחות. מאיר, וחנהל'ה הקטנה. כשהייתי בן שש, פרצה מלחמת העולם השניה...' שלמה התחיל לספר לנו את קורות משפחתו: איך אבא שלו נלקח למחנה עבודה ולא חזר משם, איך אמו, יחד איתו ועם אחיו הקטנים גורשו לגטו, איך הם שרדו שם בתנאים הקשים...

'בגטו היה נורא' הוא אמר בקול עצוב 'היתה צפיפות איומה, מחלות מדבקות...אך הגרוע מכל היה הרעב. פשוט לא היה מספיק אוכל. מישהו כאן היה פעם רעב?' כל ילדי הכיתה הרימו אצבע, ושלמה חייך. 'אתם אולי חושבים שהייתם רעבים, אבל ברוך השם, זה לא נקרא רעב. אם לא אכלתם כמה שעות, אמא תכין לכם ארוחה -  שניצלים...פירות, לחם טרי...אבל בגטו, שמחנו למצוא תפוח אדמה חצי רקוב, או לחם עם קצת עובש. כשהייתי בערך בגילכם, הייתי בורח דרך חור בגדר אל מחוץ לגטו, למרות שעמדו שם חיילים שיכלו להרוג אותי – רק כדי להשיג מעט אוכל. רעב אמיתי זה דבר נורא,ילדים. ממש נורא.'

 

שלמה שתק והביט בנו בעצב רב. 'מעט האוכל שהצלחתי להביא לא הספיק לנו. אחותי הקטנה חנהל'ה נחלשה כל-כך מהרעב, שלא הצליחה להלחם במחלה שחלתה בה, והיא נפטרה. ילדים' הוא אמר ברכות 'אני מצטער שאני מעציב אתכם. אבל האמת היא, שהיום אני עובר בין הכיתות ומספר את הספור הזה מסיבה מיוחדת. היום מצאתי בפח ליד החדרון שלי את זה' והוא הוציא מכיסו שקית קטנה ומוכרת, ובה חצי כריך...

'אין לי מושג מי זרק את הלחם הטוב הזה' הוא אמר 'וגם לא אכפת לי. אבל זאת לא הפעם הראשונה שאני מוצא כריך לא רצוי שנזרק. אתם יודעים כמה כסף אנשים בגטו היו נותנים על מה שיש כאן בשקית? בבקשה ילדים, תגידו תודה להשם, וגם לאמא, על האוכל שנותנים לכם. זה לא מובן מאליו...'

 

התגובות שלכם

  • שירה
    כ"ז ניסן תשע"ה
    איזה מסכנים מי שהיה בגטו הם עברו דברים קשים מאוד איזה פחד...
  • חסוי
    כ"ז ניסן תשע"ה
    סיפור יפה מאוד ותעשו עוד ספורים כאלה
  • רננה שגב
    כ"ז ניסן תשע"ה
    וואו איזה סיפור מרגש!!!!!
  • חסוי
    כ"ז ניסן תשע"ה
    הסיפור היה יפה מאוווווווווד
  • תמר כהן
    כ"ח ניסן תשע"ה
    עצוב...
  • פרידא לוי
    כ"ח ניסן תשע"ה
    זה מדהים ! איזה סיפור מקסים עם מסר עמוק ויפה . מקסים לכותב !