זה קרה, הוא נולד, תינוק קטן וחמוד, עם עיניים גדולות וזוהרות, קצת שמנמן ומתוק מתוק... כן, לאחר תשעה חודשים ארוכים של ציפיה הוא באמת נולד בריא ושלם, נועם הקטן שלנו.

ביום העשירי ללידתו הוא מצץ מוצץ בפעם הראשונה בחייו, ולהפתעתינו הוא מאוד אהב את המוצץ, מאוד אהב, יותר מידי אהב. הוא מצץ את המוצץ מבוקר עד ערב אצל הרופא וסתם ככה בבית, להזכירכם הוא היה עדין קטן, אז נתנו לו חופשי להיות עם המוצץ.

עברו החודשים, עברו השנים, ונועם חגג יומולדת שלוש, הזמנו את כככככלללל המשפחה, סבא, סבתא, דודים ובני דודים... כווולם הגיעו.. ואז ברוב פאר והדר הכריז נועם בחגיגיות שהוא זורק את המוצץ לפח!! ממש שמחנו שהוא נפטר מכל המוצצים, ובמיוחד שמחנו שזה בא מהכיוון שלו. חזרנו הביתה מהפארק (שבו נערכה היומולדת) ונועם רצה ללכת לישון... הוא לקח את המוצץ מהמגירה והתחיל להמציא לי תירוצים כמו- 'סתם אמרתי', או- 'רק היום ודי', ובקיצור הוא המשיך למצוץ מוצץ...

נועם כבר הגיע לגיל חמש והוא עדין לא הוציא את המוצץ. ניסינו לעשות לו מבצעים ממתקים, פרסים, ושום דבר לא עוזר. לא ידענו מה לעשות, כל לילה התווכחויות ובכיות ושום דבר לא עוזר!!

לילה אחד כשנועם הלך לישון, ישבתי עם בעלי וחשבתי מה אפשר לעשות בעינין המוצץ של נועם, העלנו כל מיני רעיונות שונים ומשונים כמו, לקחת את המוצץ שלו באמצע הלילה ולהגיד לו בבוקר שגמד לקח את זה, או שנלך איתו לים ונגיד לו שהדגים רוצים מאוד את המוצצים שלו. נשמע מצחיק אך לא היתה לנו ברירה, ולבסוף החלטנו את הדבר הכי פשוט. נועם כבר גדול, ניתן לו להחליט לבד מתי לזרוק את המוצץ. ובאמת כך היה, לא הזכרנו שום דבר על המוצץ.

יום אחד, כשחזרתי עם נועם מהגן, הוא סיפר לי שהגננת אמרה שמי שיזרוק את כל המוצצים לפח יקבל מתנה מהגננת, 'ואני-אמר נועם בקול מתוקי שכזה-לא אפספס כזאת הזדמנות...' 'בואי אמא-הוא הפציר בי ומשך בחצאית שלי-בואי נלך הביתה מהר ונזרוק את המוצצים לפני שיונתן מהגן שלי יגנוב לי אותם ויקבל במקומי את ההפתעה' צחקתי, ומיהרתי עם נועמ'קה הביתה. ובבית, לא תאמינו, נועם זרק את כל המוצצים לפח!!!

נועם כבר גדל ויש לו הרבה אחיות ואחים קטנים וכל יום הם מבקשים שיספר להם את הסיפור של המוצץ, ובסוף הסיפור הוא תמיד מוסיף ואומר:'ועכשיו אני מרגיש שיצאתי מעבדות לחרות(ממוצץ לאי מוצץ)...'