שירה, יעל ואפרת, המנהיגות של קבוצה א'. אמונה, טליה ונועה,אלו היו המנהיגים של הקבוצה השניה. קבוצה א' וקבוצה ב' אף פעם, לא היו ביחד. לא במשחקי כיתה, לא בשיעורים, ולא בהפסקות. בהפסקות, קבוצה א' הסתובבה עם מנהיגותיה, שהלכו והובילו אותם כל היום. אותו הדבר גם קבוצה ב'. עד לל'ג בעומר.

'טוב' אמרה אביגיל המדריכה בבני עקיבא. 'אתן יודעות של'ג בעומר מתקרב ולא התחלנו לאסוף קרשים! בנות, תתעוררו! צריך להתחיל לאסוף!' 'בנות, מה קרה לכן?' שאלה אוריה, המדריכה השניה. 'כלום, פשוט כל הקבוצה השניה, מספיק מעצבנת בשביל שלא נוכל לעשות איתה מדורה!' אמרה אמונה. 'קבוצה שניה? מה זה אומר בדיוק?' שאלה אוריה. 'אני יודעת' אמרה אביגיל, 'פעולה הבאה פעולת גיבוש!' 'אוף...' אמרו כולם. 'ובנתיים' הוסיפה אוריה, נתחיל לאסוף קרשים, צאו לדרך!'. כל הבנות התחילו ללכת בלי מצברוח כלל וכלל לאסוף קרשים.

ערב ל'ג בעומר. כולם כבר רוצים לעשות את המדורה, אבל לא שבט ניצנים בבני עקיבא. האמהות שלהן, של כל ילדה וילדה, היו צריכים לסחוב אותם למדורה. הייתם מאמינים?! אבל זה מה שקרה. הן הגיעו כולן התישבו, ובעזרת המדריכים, הדליקו את המדורה. אוריה ואביגיל, שעכשיו ומאז תחילת אסיפות הקרשים, ידעו על מקרה ה'התגבשות' שהתרחש.'אנחנו מבקשות מכולן לעמוד'. אמרה אוריה. 'למה?' שאלה יעל. 'חכו ותראו' ענתה אביגיל. 'אנחנו שמנו לב שהפעולת גיבוש שלנו, לא בדיוק הצליחה, אז החלטנו לעשות כזה דבר: כל בת מקבוצה אחת מתישבת, כשמצד אחד שלה ילדה לא מקבוצתה, ומצד האחר ילדה מקבוצתה.' 'למה?' ו'אוף...' נשמעו מסביב. 'אם תמשיכו לחשוב רק על זה ולא תנסו להתחבר, תהרסו לעצמכם את הערב!'. 

'טוב...' מיה הייתה הראשונה מקבוצה א' שהסכימה להגיד כזה דבר. איתה הלך כל  הזרם, וכך, בסופו של דבר, כולם הסכימו. 'בר יוחאי... בר יוחאי...' נשמעה השירה. וכולם התגבשו, כאילו זה שהתחלקו לשתי קבוצות,  מעולם לא קרה. ואני, שהסתכלתי מהצד, המדריכה של שבט ציון, ראיתי איך ילדים קטנים בריב כל כל גדול יכולים להשלים כאילו לא קרה דבר, באתי אל חניכותי ואמרתי להן: 'תלמדו מהקטנות' והזלתי דמעה.