המוגבלות שבלב / נעה ביטון

'את ילדה מוזרה' שמעתי את המשפט הזה לא פעם אחת ואני לא אכחיש אני ילדה מוזרה. אני אוהבת ללמוד, לא סובלת את החופש והכי חשוב- אני חירשת. 'מוגבלת', ככה אנשים קוראים לי ואני יודעת שזה נכון, גם אם בלב אני מתכחשת לזה. אני לא יכולה להקשיב למוזיקה ולהשתלב בשיחות. אמנם אני יכולה לקרוא שפתיים אבל רוב האנשים מדברים פשוט מהר מידי ובמקביל ולפי הפרצופים של כולם אני יכולה להבין שהדיבור שלי לא נשמע טוב. לא שאני מתלוננת חס וחלילה, יש בזה גם יתרונות. אתה חלק מאוכלוסיה קטנה של אנשים כמוך שמבינים אותך וברגע שאתה רואה אחד מהם ברחוב אתם חברים מיד וזה נפלא. אני יודעת שאני שונה, אני בטוחה בזה... טוב הייתי בטוחה עד שפגשתי אותה. אמנם אני חירשת אבל אני לומדת בבית ספר רגיל עם ילדים רגילים. אני לומדת בבית ספר למחוננים. אין לי חברים, אתם יודעים כבר למה, אבל זה לא אכפת לי. כשאני אהיה פרופסור כולם יצטערו שלא הכירו אותי.

יום אחד הגיעה ילדה חדשה לבית-הספר. זה מקרה חריג שילדים באים לבית ספר באמצע שנת הלימודים. הנחתי שהיא ילדה ממש חכמה אם המנהל הקפדן שלנו הסכים לקבל אותה. המתורגמן שהכריחו אותי לקחת איתי לשיעורים תירגם לי את שמה- שיר כהן. עדיף על פני השם המעפן שלי- בת אור פרידמן. לא מספיק שכולם מתייחסים אלי רע, יש להם עוד סיבה להיתיחס אלי ככה. כשאני אהיה בת 18 אני אשנה את השם. אתם יכולים להיות בטוחים שאני לא אשאר עם השם הזה.

על אפה של לירון התנוססו זוג משקפי שמש שאותם לא הורידה כל היום, וגם ביום שלמחרת וגם ביום שאחריו. בוקר אחד כשנכנסתי לכיתת ביולוגיה כבר הרגשתי שהולך לקרות משהו וצדקתי. המהומה בכיתה היתה גדולה. הבנות דיברו מהר מידי, לא יכלתי להבין, אז ביקשתי מהמתורגמן שלי שיתרגם לי. אחרי כמה משפטים הבנתי על מה המהומה- לירון עיוורת! אני לא יכולה להגיד שלא התפלאתי. לפתע אחת הבנות הסתובבה והבחינה בי, ידעתי מה היא עומדת להגיד. שאנשים כמונו מדרדרים את בית-הספר ואיך קיבלו מוגבלים כמונו לבית-ספר על רמה. הייתי מוכנה לספוג הכל. למרבה המזל העלבונות לא הגיעו כי המורה בדיוק נכנסה לכיתה. אחרי שכל הבנות התישבו הסתכלתי על פרצופה של לירון. היא לא נראתה פגועה, להפך על פניה היה נסוך מבט מלא גאווה. השבועות הבאים עברו בשקט ולמרבה הפלא לא ירדו עלי או הציקו לי. היתה לי הרגשה שזה קשור ללירון. אני ולירון למדנו ביחד רק ביולוגיה כך שיצא שלא ראיתי אותה הרבה. פעם אחת לאחר השיעור התחמקתי מהמתורגמן ורדפתי אחרי לירון. שאלה נוספת התרוצצה במוחי- כל הבנות התייחסו אל לירון כאילו היתה מלכת הכיתה, איך זה?! תפסתי את לירון. 'זאת את בת אור נכון?' שאלה, אבל לפי המבט שלה הבנתי שהיא יודעת את התשובה. 'כן' מילמלתי. לא הפנתי את מבטי מפניה למקרה שתחליט להגיד משהו. 'אני יודעת מה את עומדת לשאול'. התפלאתי, 'איך?'. לירון חייכה ואמרה- 'פשוט מאוד גם אני הייתי שואלת את זה במקומך'. חייכתי- 'תסמכי עלי את לא רוצה להיות במקומי, אבל אולי תוכלי להגיד לי איך הצלחת ליהיות מקובלת בכיתה של גזעניות?'. מבטה של לירון השתנה מיד ממבט מחויך למבט רציני. לפני שהספקתי לפתוח את הפה החלה לירון לדבר. למזלי היא דיברה מספיק לאט כדי שאוכל להבין מה היא אומרת- 'למה לא ציפית שאני יהיה מקובלת? מה בגלל שאני עיורת את חושבת שאנחנו שונות מכל שאר הבנות? את טועה, אנחנו בדיוק כמוהן, אפילו יותר חכמות מחלקן ואנחנו גם יודעות להעריך. לשאר הילדות אין את התכונה הזאת של לקום כל בוקר ולהודות באמת על מה שיש לך ולדעת שיש אנשים שהיו מוכנים לעשות הכל בשביל זה. תקשיבי טוב למה שאני אומרת, עכשיו קצת קשה לנו בכמה דברים, זה נכון, אבל זה לא אומר שבגלל שקשה לנו אנחנו נוותר וניתן לכולם לדרוך עלינו'. כשסיימה הסתובבה והחלה להתרחק במהירות. אני פשוט נשארתי שם המומה חושבת על מה שנאמר לי זה עתה.

עברו כבר כמה שנים טובות אני ולירון שנינו עם תואר שני לומדות דוקטורט בביולוגיה ביחד. את המוסר השכל תנחשו בעצמכם.

התגובות שלכם

באופן זמני (עד אחר החג) לא ניתן להוסיף תגובות

• לאה קסטל

  י"ז אלול תש"פ

  ואוו איזה מרגש יש כאלה עם מוגבלות אחת אבל בדברים אחרים עם יותר טובים מאדם רגיל זה פשוט מדהים צריך פשוט להודות לה'

• דבורי החרישנקית

  י"א כסלו תשפ"ב

  מרגש מאוד!!!