חכמולוגי
קוראים כותבים

הספריה- דף חדש!

  

דף חדש

 

 

לקראת החזרה ללימודים- סיפור לקראת השנה החדשה

 

 

השעה היתה עשר בלילה. ישבתי על יד השולחן שלי, ועטפתי בפיהוק עוד מחברת. מחר אני מתחיל ללמוד בכיתה ה', ואמא אמרה שהגיע הזמן שאסדר את הציוד.

 

הבטתי בערמת המחברות החלקות והיפות שלידי במרירות. מה הטעם? חשבתי.  לא חבל על הטרחה? הרי ממילא בעוד שבועיים שלושה הם יתמלאו בהערות הרגילות: אבי שוב לא הכין שיעורים...אבי הפריע בזמן השיעור ונשלח למנהל...אבי נכשל בבחינה...ושוב נכשל...ושוב... די! אני שונא את בית הספר! כל המורים כבר מכירים אותי, והם יודעים שאני טפש, ועצלן, ומפריע...ככה כל הזמן אומרים לי. כנראה שזה נכון, למרות שלפעמים כשבלי כוונה אני קצת מקשיב, נראה לי שאני מבין איכשהו בסדר. פעם אפילו הרמתי את היד כדי לענות על שאלה, אבל המורה היה בטוח שאני סתם רוצה להתבדח, ונתן לילד אחר. ודווקא צדקתי...אז בשביל מה לנסות בכלל? הם אף פעם לא לוקחים אותי ברצינות. לא צריך. הם חושבים שעד עכשיו הייתי מופרע? הה! אני כבר אראה להם מה זה...


 

דמעה קטנה בצבצה לי פתאום מקצה העין, ואני הנחתי את הראש על השולחן, מיואש ועצוב. 'דינג דונג!' שמעתי לפתע צלצול משונה 'דינג דונג!' הרמתי את ראשי בבהלה. 'טיסה 456, מחברת עברית ארבע עשרה שורות עומדת להמריא!' נשמע קול מתכתי מאי שם 'כל הנוסעים מתבקשים לחגור חגורות בטיחות ולהשמע להוראות!'

 

הבטתי סביבי בתמהון, ולפליאתי הרבה גיליתי שאני יושב לבדי על משטח לבן וגדול, עליו משורטטות שורות תכלכלות. זה נראה כמו...מחברת! אבל מחברת ענקית שכזאת עוד לא ראיתי. ולפני שהספקתי לשאול מה קורה כאן, המחברת המריאה אל על כמו שטיח מעופף, וטסה החוצה אל שמי הלילה.

 

'לאן אדוני רוצה לנסוע?' שאל אותי הקול המתכתי בנימוס.

 

'אה...אה...אני לא ממש יכול לנסוע עכשיו רחוק...מחר אני צריך להגיע לבית הספר...' גמגמתי.

 

'לבית הספר?!' שאל הקול המתכתי בעניין 'אז בוא נטוס לשם עכשיו!' ולפני שהספקתי להתנגד, המחברת פנתה ימינה בחדות (כמעט נפלתי, מזל שהייתי חגור) וראיתי מלמעלה את חצר בית הספר מתקרב אלי במהירות. בינתיים השמש החליטה לזרוח, וגיליתי את עצמי יושב על המחברת המעופפת, מרחף מחוץ לחלון הכיתה שלי.

 

'או, הנה אתה!' הצהיר הקול המתכתי. 'אני רואה אותך יושב שם בכיתה ולומד.'

 

הצצתי בחוסר אמון דרך החלון, וגיליתי שהמחברת צודקת. זה באמת היה אני – אבל משהו שם היה מוזר מאוד...'הי, אבי, אתה מוכן לעזור לי בחשבון?' שמעתי את שמעון, החבר שיושב לידי אומר. 'בטח!' אמרתי לו (כלומר האני המוזר שבכיתה אמר לו) וראיתי איך אני מסביר לשמעון תרגיל מסובך, וחבורה שלמה של ילדים מתקהלת סביבי כדי להקשיב. אחרי דקה המורה נכנס לכיתה, וראיתי את עצמי מבסוט ורגוע, מצביע ועונה על שאלות של המורה.

 

'די, מחברת!' צעקתי פתאום בכעס. 'את סתם מראה לי שקרים! זה לא אני שם!'

 

'אבל זה יכול להיות אתה, אם ככה תבחר...' אמר הקול המתכתי. 'בינינו, שנינו יודעים שאתה מסוגל, נכון? זאת רק ההחלטה שלך. הנה, יש לך הזדמנות חדשה – שנה חדשה, כיתה חדשה, מורה אחר. ובכלל, כל יום זאת התחלה חדשה...זה תלוי רק בך...' ובלי לחכות לתגובה שלי, המחברת הטיסה אותי חזרה לחדר, שם היא הנחיתה אותי ב-'בום' בכסא - בום שהעיר אותי בבת אחת וגילה לי שהכל היה חלום...

התמתחתי ושפשפתי את העיניים, ואז הבטתי שוב בעיון מחברת החדשה שישבה מולי וחכתה שיעטפו אותה. פתחתי אותה בעמוד הראשון, שהיה לבן וחלק, וחייכתי חיוך קטן. יאללה, חשבתי לעצמי, אולי באמת אני יכול לפתוח דף חדש!

 

 

 

  

 

 

התגובות שלכם

  • הלל
    י"ד כסלו תשע"ו
    סיפור יפה ותלמדו ממנו