חכמולוגי
קוראים כותבים

סיפור בהמשכים / אסתי רמתי

 

 

 

האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי

 

  

 לחזרה לפרק הקודם של הסיפור לחצו כאן!

 

 

פרק לג

 

בפרק הקודם: הצלבנים מקיפים את החבורה והמורה והאביר מצליחים להבריח אותם, אך אז מגיעים צלבנים רבים נוספים. לטל יש רעיון כיצד להנצל.

 

הצלבנים התקרבו אלינו במהירות מתוך היער, אבל הספקתי כבר לומר את הרעיון שלי למורה. 'טל, את מבריקה!' הוא אמר 'איך לא חשבתי על זה בעצמי!' הוא הכניס את היד לתיק שלו, וחיפש דקות ארוכות. 'איפה זה יכול להיות…?' הוא מלמל בעצבנות, 'אני לא מוצא את זה!'

הרמתי את הראש והבטתי בבהלה במתרחש. ראיתי שחלק מהצלבנים דאגו לעקוף אותנו, כך שתוך דקה או שתיים נהיה מוקפים לגמרי…'נו, המורה! הם כבר ממש קרובים!' הפצרתי, נושכת את הצפורניים שלי מרוב לחץ. 'אני יודע, אני יודע, אני פשוט לא מו…'

'זה מה שאתם מחפשים?' נשמע קולו של האביר, והוא הושיט את ידו לעברנו, אוחזת בסיכת ראש הזאב.

'כן!!!' קראנו יחד, ואחזנו בו מיד. עוד הספקתי לראות את הפנים המופתעות של צלבן שכבר היה במרחק נגיעה, והכל נהיה חשוך.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי על הרצפה. נעמדתי והבטתי סביבי - וגיליתי שאני באמצע הכיתה שלי. היה חושך בחוץ והכיתה היתה ריקה מלבד יוני והמורה, שישבו מבולבלים על הרצפה. לאביר לא היה זכר.

'ואווו…' פלטתי, ושפשפתי את הראש. כנראה שקבלתי מכה קטנה כשנחתנו כאן.

'כן, זה היה ממש קרוב!' אמר יוני, וחיוך נפרש על פניו. 'איזה מלחיץ זה היה, אה? אבל איפה האביר?'

זאת היתה שאלה מצויינת, ולאף אחד מאתנו לא היתה תשובה.

'אתם יודעים מה?' אמר המורה 'אני מאמין שהוא ניצל. הוא הרי החזיק יחד איתנו את הסיכה. יכול להיות שהוא מטייל לו אי שם ברחבי ההיסטוריה…אני מתאר לעצמי שלעולם לא נדע.'

ישבנו עוד כמה דקות, נרגעים אט אט ומעבירים חוויות, אבל אז נזכרתי במשהו, והתחלתי לדאוג 'המורה, מה יהיה עם כל התושבים של חיפה שברחו?' שאלתי. 'הפקרנו אותם! השארנו אותם במערה לבד!'



התגובות שלכם