סיפור- הכל השתנה!
הכל השתנה
מאת- אורה כהן מבאר שבע
למה זה קורה דווקא לי? מה אני שונה מכולם?
מה רק בגלל שאני טפה שונה? למה????
הכל התחיל שהיינו באפריקה. שם היה הכל טוב ויפה, היו לנו חברים, משפחה, בית והמון שמחה. עכשיו אני נזכרת איך היה כל כך טוב, אני זוכרת את החברה הכי טובה שלי: קנו. איך היינו הולכות לבית הספר ביחד, עושות שיעורים ביחד, משחקות ביחד, עשינו הכל ביחד. אז עוד היה כיף. עד שיום אחד הכל השתנה, זה היה כאשר חזרתי הביתה, שמחה כרגיל. אמא הודיעה לי שאנו בעוד חודש עולים לארץ ישראל. 'מה?' שאלתי, לא הבנתי למה נוסעים הרי כל כך טוב פה באפריקה! ולמה הם לא שתפו אותי? אמא אמרה שאנו רוצים לחזור לבית שלנו, לארץ הקודש. פתאום כל העולם כאילו נהפך עלי. למה אנחנו צריכים את זה למה??
עבר שבוע, עברו שבועיים, ועכשיו אנו במטוס לארץ ישראל, הפרידה היתה קשה ומסבא וסבתא היה הכי קשה להפרד, כמה חיבוקים, כמה דמעות! הגענו לארץ ישראל, הגענו לארץ לא מוכרת, בלי בית, בלי משפחה ובלי חברים. 'לאיפה הולכים עכשיו?' שאלתי את אמא, 'למרכז הקליטה בתל אביב' השיבה לי אמא. 'מה זה מרכז קליטה? למה אנחנו הולכים לשם?' היו לי כל כך הרבה שאלות. 'מרכז קליטה זה מקום שעולים חדשים הולכים לשם, לומדים שם עברית וזה הבית שלנו בינתיים.' הסבירה לי אמא. למחרת הייתי צריכה ללכת לבית ספר שאני לא מכירה. אמא העירה אותי מוקדם. היא אמרה לי שהיא תלווה אותי לבית הספר, אמרתי לה שאני כבר בכיתה ה' ולא צריכה שילוו אותי. כמה חבל שאמרתי לה זאת, אילו הייתי יודעת מה יקרה... הלכתי לבית הספר. כשנכנסתי שמעתי צעקה:' הי! תראו את הילדה הזאת' רעם של צחוק חלף. 'יופי' חשבתי. 'התחלה טובה'. 'מה עשיתי להם בכלל' חשבתי. 'איזה ילדים רעים, לעולם לא אסלח להם'. עליתי לכתה ברגליים רועדות, המורה קדמה את פני ואמרה לכל הכיתה:' ילדים יקרים, יש לנו תלמידה חדשה בכיתה!' ואלי היא אמרה:' רוצה לספר לנו קצת על עצמך?' הססתי קצת אבל לבסוף החלטתי שאני יעשה את זה. ' קוראים לי מרייה' עוד לא גמרתי את המשפט ושוב רעם של צחוק מלווה אותי. דמעות בצבצו בין שתי עיני. ' זהו' החלטתי 'יותר לא אבוא לבית הספר הזה בחיים.' המורה החלה להוכיח את התלמידים:'מה אתם עושים, מעליבים ככה ילדה חדשה?' התלמידים השתתקו ברגע אחד. המורה פנתה לתלמיד שצחק בקול הרם ביותר:'יוסי תפנה את חפצייך מרייה יושבת לידך' יוסי עשה פרצוף מעוצבן, הוא חשב שלא ראיתי אבל ראיתי ועד איך. המורה המשיכה ללמד וניסיתי להקשיב אבל היא דברה מהר ולא הבנתי כלום. פתאום המורה שאלה שאלה ממש קלה, ידעתי את התשובה כי למדתי אותה שנה שעברה בבית הספר באפריקה. אף אחד לא ידע מלבדי, אבל אני לא העזתי לענות. חשבתי שאולי אשגה וכל הילדים יצחקו שוב. כך עבר עוד שיעור והגיעה ההפסקה. הייתי בודדה בניגוד לההפסקות באפריקה, אז התחלתי להיזכר איך אני וחברותי היינו משחקות בכדור, איך שם הייתי מוקפת חברות... לפתע הרגשתי יד מונחת על כתפי. הסתובבתי. מאחורי עמדה ילדה נמוכה ורזה. 'מי את? שאלתי אותה, 'אני נעמי, ואני מצטערת על מה שקרה בשיעור, לפעמים הילדים בכיתה שלנו לא שמים לב עד כמה הם מעליבים. אבל אם תכירי אותם מקרוב תגלי שהם לא התכוונו לפגוע בך.' 'ורוצה שנהיה חברות?' היא שאלה אותי. 'בטח' השבתי לה. ישבנו ודברנו ולא שמתי לב איך הזמן עובר. לפתע נהיתי מאושרת, יש לי חברה! פתאום נשמע הצלצול המודיע על סיום ההפסקה. כשהמורה נכנסה, בקשתי מהמורה לשבת ליד נעמי, היא הסכימה. נגמרו הלימודים וחזרתי הביתה עם נעמי. הגעתי הביתה ואמי חכתה לי בבית. ספרתי לה איך בהתחלה כולם צחקו עלי והייתי בודדה ופתאום הכל השתנה כשנעמי בקשה להיות חברה שלי. אמא חבקה אותי ואמרה לי שאזכור תמיד שצריך לקבל את השונה כמו שנעמי עשתה.
עברו כמה שנים, אנחנו בכיתה ט' ואני ונעמי חברות טובות ואני תמיד זוכרת את המעשה היפה של נעמי, שבלעדיו אולי עדין הייתי בודדה...
התגובות שלכם
מלכי קסמין
ט' תשרי תשפ"אתהילה
כ"ט חשון תשפ"אהודיה מדינה
י"ב תשרי תשפ"בעדי
כ"ב כסלו תשע"האורי
כ' אדר תש"פמור
כ"ט כסלו תשע"הצופיה אופיר
כ"ד טבת תשע"ההללי נעמי שני
כ"ח שבט תש"פאור
י"ב אדר תש"פאילה - עורכת תוכן
ט"ז אדר תש"פנועלה
ו' שבט תשפ"אעעעעע
י"ד טבת תשפ"אמישהי
ל' ניסן תשפ"א