חידת זהה את המקום בארץ ישראל !

שלום ילדי ערוץ מאיר לילדים!

מה שלומכם??

איך עובר עליכם החופש?

מה התכנונים...?

זה הזמן לצאת לטיולים !

ואם אתם חושבים שאתם טיילנים מצטיינים

ואין מקום בארץ שאתם לא מכירים,

נראה אתכם פותרים את סדרת החידות הזאת,

ואולי תגלו עוד כמה מקומות שאותם כדאי לראות...

היכן נמצאות מדרגות הבטון הגדולות שבתמונה?

להגדלת התמונה לחצו כאן !

צילום- י. לביא

התשובה היא-

אחד הפרוייקטים המסובכים ביותר שידעה מדינת ישראל הוא הקמת המוביל הארצי. כמדינה על ספר המדבר, בה כל טיפת גשם חשובה ונוסף על כך, סביבנו מדינות שרוצות להמית אותנו בצמא (כמו מבצע הטיית מי הירדן של הסוריה) המבצע הזה היה ועודנו משמעותי ביותר.

החזון שהוביל להקמת המוביל הארצי, נולד עוד לפני קום המדינה, בשנת 1939. בשנה זו פנה ארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, אל המהנדס שמחה בלאס וביקש ממנו להכין תוכנית להשקיית הנגב. התוכנית אשר הגיש לרופין כללה, בין היתר, הקמתו של מפעל מים אשר יוביל את מי הצפון אל הדרום, ויאפשר את הפרחת השממה.

ההחלטה על הקמתו של המוביל הארצי והגשמת חזונם של ארתור רופין ושמחה בלאס, התקבלה על ידי ממשלת ישראל בשנת 1956.

כדי לשאוב את מי הכנרת , היה צורך לחפור בצלע ההר ולהקים בחלל שנוצר תחנת שאיבה שאכן הוקמה- תחנת ספיר. תחנה זו שואבת את המים על ידי צינור תת קרקעי ומזרימה אותם באמצעות משאבות בעוצמה של 30,000 כוחות סוס אל צינורות לחץ, דרכם הם מוזרמים דרומה. גובה הכנרת היווה אתגר גדול מפני שהיו צריכים להעלות את מי הכנרת מגובה של 213 מטר מתחת לפני הים אל גובה של 44 מטר מעל פני הים ועל כן, תחנת ספיר היא בעצם משאבה גדולה.

תוואי המוביל כפי שתוכנן עבר דרך הרים, נחלים ופני שטח הרריים ולכן יצר צורך באמצעים שונים להתמודדות עם המכשולים שבדרכו של המוביל.

כדי להתגבר על המכשולים הנוספים השתמשה מקורות בפתרונות הנדסיים שונים: בניית קטעי המוביל העוברים בהרים נעשתה באמצעות חפירת מנהרות וחציית הנחלים בוצעה על ידי בניית גיחונים – שהם מתקנים הנדסיים המנצלים את חוק הכלים השלובים כדי להזרים את המים מעל לנחלים.

בנחל עמוד, שעומקו כ-150 מטר, הניחו העובדים במבצע נועז ומסובך במיוחד צינורות פלדה צמוד לגדות הנחל, כאשר הזרמת המים בהם פועלת כאמור על פי חוקים פיזיקליים - כוח הכבידה וחוק הכלים השלובים: המים יורדים מעברו האחד של הנחל ועולים אל עברו האחר

הרחבה מאתר מקורות:

מי 'המוביל הארצי' נשפכים מתחנת השאיבה 'ספיר' אל תעלה פתוחה המכונה 'תעלת הירדן'. תעלה זאת חצובה כמעט כולה בסלע, בשיפולי ההר, ואורכה כ- 17 ק'מ. המים זורמים ב'תעלת הירדן' בכוח הכבידה (הגרוויטציה), בעומק של 2.70 מטר. אלא ששני ערוצי נחלים עמוקים חוצים את דרכה של 'תעלת הירדן' הפתוחה: נחל עמוד, שעומקו כ- 150 מ', ונחל צלמון, שעומקו למעלה מ- 50 מ'. עומקם של הנחלים חייב את מתכנני 'המוביל הארצי' למצוא פתרון שיתגבר על מכשולים טבעיים אלו ויאפשר זרימה שוטפת של המים. בתחילה היו מי שחשבו על בניית אקוודוקט. פתרון קל ופשוט ליישום. אלא שבשל סיבות ביטחוניות נגוז הרעיון. ואז הגיע פתרון 'הגיחון': קטיעת מהלכה הרצוף של התעלה והעברת המים דרך צינורות פלדה שצורתם כשל סיפון הפוך, גיחון, הפועל לפי חוק 'הכלים השלובים'. כלומר, המים יורדים מעברו האחד לתחתית הנחל ועולים אל עברו השני, הנמוך יותר, ומתחברים אל המשך הזרימה בתעלת הירדן הפתוחה. בפועל, עבודות החציבה וחיבור הצינורות היו קשות, סבוכות ומסוכנות, במיוחד בכל הקשור לנחל עמוד.

השיפוע של מדרונות נחל עמוד, המתקרב במקומות רבים ל-100%, חייב 'לעגן' את החוצבים אל ההר בחבלים וביתדות. המדרונות התלולים רושתו ברשת מגן, להבטחת חייהם של החוצבים ולמניעת הידרדרות סלעים במדרון התלול. בנחל צלמון, הממוקם דרומית לנחל עמוד, המדרונות אינם כה תלולים, ולפיכך התקנתם של הצינורות בגיחון צלמון הייתה 'יחסית' קלה יותר.

ראשית היה צורך לחצוב ערוץ בקניון נחל עמוד ולהתקין בתעלה - בעומק של כ-5 מטר וברוחב של כ–10 מטר - צינור יצוק בטון סביב, שאורכו כ-700 מ' וקוטרו 3.10 מ'. תפקידה של התעלה היה לשמש נקודת מוצא דרכה יגיעו המים ויישפכו אל הגיחון. לאחר החציבה נוצקה על הערוץ ריצפת בטון ומעליה הונחו פסי ברזל. אלה נועדו להבטיח הורדה תקינה של הצינורות. הם הותקנו בקפידה ובדייקנות רבה, בלא לחרוג יותר מכ-2 ס'מ לכל צד מהתוואי שנקבע להם. לצורך הורדת הצינורות הותקנה עגלה מתפרקת מיוחדת בת 4 גלגלים. אל הגלגלים חובר כל אחד מצינורות הפלדה במשקל של 10 טון. הצינור הורד על גבי העגלה עד לתחתית הנחל בעזרת כננת שהוצבה בראש הצוק, וחובר אל הצינור שקדם לו. כל צינור נבדק לאחר ההורדה, רותך אל קודמו ו'הונצח' בצילומים רדיוגרפיים. רק לאחר שאושרה תקינותו, הוא כוסה בבטון. יציקתן בגיחונים של כמויות בטון מרובות, חייבה שימוש בשיטות רבות ומגוונות של העברת הבטון, לרבות הובלה באמצעות קרוניות, ברכבל הרים ובצינורות שרוולים.