היה היה פעם, במקום רחוק מאד, חג קסום ומאיר בשם ל'ג בעומר. כבר חודשים רבים מראש כל קבוצה בעזרא ושבט בבני עקיבא ואריאל נפגשו ביחד, ותרו בכל שכונתם אחר עצים של הפקר שמהם ניתן לארגן את המדורה הגדולה מכולם. מדורה שאליה כולם יישאו עיניים- כל מי שיתבונן יפלוט קריאת תדהמה, כולם ירצו להצטרף לצלות בעליזות מרשמלו ותפוחי אדמה, מדורה שראשה יגע בשמים- וכל מי שינסה לישון יצטרך להגיף חלונות מחמת אור המדורה הגדולה שמאירה כמעט כמו השמש הזורחת באמצע הרקיע.

שבט נבטים, שכבת הגיל הצעירה ביותר בבני עקיבא, התקבצו לאסוף קרשים. כולם התייצבו בזמן, הפשילו שרוולים, ופנו לתור אחר עצים. בקושי עצים מצאו, וגם את מה שמצאו לא יכלו לסחוב. הם השאירו במקום את הרפסודות הגדולות והכבדות, וכל ילד וילד לקח חופן קרשים דקיקים והעביר למחסן.

באותו זמן, שבט ציון הגדול מצא חופש בין מתכונת לבגרות, ופנו גם הם לסרוק את השכונה אחר עצים. יחסית לזמן המועט שהקדישו, הם מצאו די הרבה רפסודות וקרשים גדולים.

שבט נבטים, בסיום אספת הקרשים, ישב יחד לשתות בתשישות ותוך כדי הם ראו אח של אחד מהם שנמצא בשבט ציון יושב בחדרו המוגף והסגור ועובר על חומר למבחן שוב ושוב. הם ריחמו על שבט ציון, והחליטו ללכת בלילה ולתת להם מעט קרשים, כדי שיהיה להם- הם הרי גדולים, ובמקום לחפש קרשים הם צריכים ללמוד.

באותו זמן, בווטסאפ של שבט ציון, כתב בהתרגשות הילד שאחיו בנבטים: 'הם אספו בקושי קרשים, והם כל כך תשושים!' כולם ריחמו על שבט נבטים הצעיר והרך, והם החליטו שבאישון הלילה ילך אחד מהם ויעביר מספר קרשים למחסן של שבט נבטים.

וכך כל לילה ולילה במשך השבוע, כל נציג שבט הלך והעביר מספר קרשים לשבט השני, וכל בוקר ובוקר כל שבט התפלא איך לא מעטו הקרשים, הרי הם נתנו לשבט השני!

בלילה האחרון, ליל ל'ג בעומר, נשלחו הנציגים ללכת להביא את הקרשים בפעם האחרונה. ופתאום- בחסות הלילה, נפל לנציג נבטים הקרשים ברעש רם. נציג ציון, שאחז אף הוא קרשים להביא לשבט נבטים, נעמד במקומו בדריכות. לאור מדורות השבטים האחרים הם ראו את המתרחש והבינו מה קרה. הנציגים נפלו אחד על כתף השני ומיררו בבכי (יותר נכון- נציג הנבטים בכה, וגם זה כי הקרשים שנפלו עליו הכאיבו לו, בכל מקרה- פרט שולי). ושם, במקום המפגש, נבנתה המדורה הגדולה והמאוחדת של שני השבטים גם יחד.