חכמולוגי
קוראים כותבים

הנה ההר! / עוז קפאח

 

הנה ההר! 

  

 

יום שני, א' בסיון

 

'הנה ההר! הגענו!' פשטה השמועה חיש קל בקרב השיירה. חיוך גדול התפשט על פניו של אבא, והוא פנה אלי: 'אתה רואה את ההר הזה שם? כמעט הגענו. סוף סוף.' אבא לא היה צריך להסביר לי איזה הר. כולם ידעו. כבר כמעט שנה אנחנו מחכים לראות את ההר הזה. אמנם חוץ ממשה ואהרן אף אחד עדיין לא ראה אותו, אבל כולם שמעו עליו. כאן ראה משה את הסנה הבוער, וקיבל את שליחותו להוציא אותנו ממצרים, ולכאן היתה מכוונת דרכנו מרגע שיצאנו. כאן, כך ידענו כולנו, נקבל את התורה. הרי בשביל זה יצאנו ממצרים, בשביל זה הפסיק ד' את העבדות הנוראה שעבדנו, ובשביל זה הלכנו כל הדרך במדבר. מהרגע שמשה עמד לפני פרעה, הוא הודיע לו שיש לנו תפקיד אחר בעולם, הרבה יותר חשוב מאשר לעבוד אצל פרעה. 'אנחנו צריכים' כך הסביר לו 'לעבוד את ד''. אחר כך באו המכות על המצרים, וקרבן פסח, והיציאה – אוהו, איזה יציאה מפוארת זאת היתה... גם כשהמצרים רדפו אחרינו, ידענו – אנחנו עוד צריכים להגיע להר הזה. יש לנו תפקיד. ואז נבקע הים, ועברנו. כבר עבר יותר מחודש מאז, אבל אני זוכר את הלילה ההוא כאילו זה היה אתמול. מאז אנחנו הולכים והולכים, כשכל הזמן עינינו נשואות קדימה, לחפש את ההר, הר סיני, המקום שבו נקבל את התורה.

 

והנה הגענו. פתאום ראיתי את כולם עוצרים, ומתחילים לפרוק את המשא מהחמורים – חונים! מן המולה נעימה נשמעה כשכל משפחה העמידה את אהלה והוקם המחנה. מענין, פתאום הרגשתי, איך כולם חברים של כולם, כולם עוזרים אחד לשני. בחניה הקודמת זה לא היה בדיוק ככה. אז היו המון ויכוחים – כולם רצו לשים את האוהל במקום הכי נוח, ולהיות ליד החברים שלהם. זה לא הכי הסתדר, והמחנה התמלא צעקות ומרמורים. אבל הפעם – איכשהו האוירה היתה אחרת. ראיתי את אבא פונה למשפחת שמעון שהלכו אחרינו ואומר 'בואו, תחנו לידינו, יש כאן מקום מצוין'. לפני כן אף פעם לא ראיתי אותו מדבר איתם. הסתכלתי על ערן, הבן שלהם. בדרך כלל הוא לא היה משתתף איתנו במשחקים, והאמת שגם לא היינו מזמינים אותו. עכשיו הרגשתי שאני ממש אוהב אותו – ראיתי שגם הוא מתרגש מול הר סיני, וניגשתי אליו. ערן הסתכל מסביב ואמר 'תגיד, למה חנינו דוקא פה? בהמשך יש שטח יותר נוח' 'מה זה משנה?! למי אכפת?!' השבתי בצהלה 'העיקר שאנחנו ליד הר סיני!'. 'תראה את אבא שלך' אמר לי ערן בחיוך. הבטתי לכיוון האוהל שלנו, וראיתי את אבא מחזיק את אחותי הקטנה על הידים, רוקד איתה ושר 'הגענו להר סיני, הגענו להר סיני. לקבל תורה הכי כדאי, ניני ני ני ני'. שנינו צחקנו. דוקא נחמד, הערן הזה.

 

תוך שעה סיימנו לארגן את האוהל וכל הדברים, וכך גם כל המשפחות שראיתי סביבנו. השמש עברה כבר את חצי השמים, ובמחנה ניתן היה לראות קבוצות קבוצות של ילדים, נערים, נערות או מבוגרים מתגודדים בציפיה. הלכתי לאוהל של ערן, ובדיוק כשנכנסתי, שמעתי אותו שואל את אמא שלו 'אמא, מתי כבר זה מתחיל? משה יודיע לנו?' אמא של ערן ענתה בשקט 'אני לא חושבת שהיום, חמוד' ערן התאכזב 'למה? אנחנו רוצים כבר לקבל את התורה!' 'אני חושבת' אמרה לו אמו 'שכולנו צריכים עוד לנוח מהדרך. הלכנו הרבה עד עכשיו, והתעייפנו. כשמקבלים את התורה, עדיף שכולם יהיו שמחים ורעננים. נחכה למחר בבוקר, ונשמע מה משה יגיד'. היא צדקה. באותו יום לא התפרסמה במחנה שום הודעה ממשה. חיכינו וחיכינו, וכלום. האמהות ניסו לשכנע אותנו שנלך לנוח ולהתכונן למחר, אבל אף אחד מהילדים לא רצה לישון. רק בערב, כשכבר הסכמתי לשכב באוהל שלנו, הרגשתי כמה שאני באמת עייף, ותוך רגע נרדמתי.

 

יום שלישי, ב' בסיון

 

למחרת בבוקר, זינקתי מהמיטה ויצאתי לחפש את ערן. הוא בדיוק התעורר ויצא מהאוהל. 'תגיד' אמר לי 'התחילו כבר?' 'אני לא שמעתי כלום' עניתי לו. אבא של ערן שמע את שיחתנו 'משה עלה להר' הוא אמר. ההתרגשות של אתמול שבה ודבקה בנו. 'מוקדם בבוקר הוא עלה, עם האור הראשון, נחכה שישוב ונשמע מה יאמר'. חיכינו.

אחר הצהרים זה הגיע. משה דיבר עם הזקנים, ואחר כך עברה ההודעה לכולם. אנחנו עם סגולה. אני עוד לא יודע בדיוק מה זה אומר, ומה אנחנו אמורים לעשות, אבל זה בטוח. הידיעה הזו די הרגיעה אותי. אנחנו עם סגולה. אבא הסביר לי שזה אומר שאנחנו יכולים לחיות בקדושה וטהרה, ועלינו מוטל ללמד את כל העמים לעבוד את ד'. הרגשתי שמחה ואחריות גדולה. יש לנו תפקיד מאד חשוב! 'אבל איך עובדים אותו?' שאלתי 'איך נלמד אחרים מה שאנחנו בעצמנו עוד לא יודעים?' 'סבלנות' השיב לי אבא, 'נקבל את התורה, ונדע. העיקר שאנחנו יודעים את התפקיד. אנחנו תמיד נהיה קרובים לד', שידאג לנו, לעם ישראל, כמו שמלך דואג לאוצרות שלו'.

  

יום רביעי, ג' בסיון

 

ערן נכנס אל האוהל 'שמעת? אסור להתקרב אל ההר!' אבא תיקן אותו 'להתקרב מותר, לעלות אסור. אפילו לא צעד אחד.' כך הודיעו במחנה. מענין. בדיוק אתמול שמעתי כמה בחורים שכל כך רצו כבר לשמוע עוד על עבודת ד', שאחד מהם הציע שאולי הם ינסו לעלות בעצמם אל ההר ושם להתפלל, ולהודות לד' על יציאת מצרים. הוא חשב שכך הם יגיעו למדרגה רוחנית גבוהה יותר. מענין.

  

מה דעתכם

עדיף היה לקבל את התורה מיד או שצריך לחכות ולהתכונן?

איך כדאי לדעתכם להתכונן למתן תורה?

למה אסור לעלות להר?

האם היה עדיף שכל עם ישראל יעלו יחד להר ויקבלו את התורה?

 

 

שתפו אותנו כאן בתגובות למטה!

 

 

 

לתגובות הארות והערות על הסיפור ניתן לפנות לכתובת המייל-

[email protected]

 

התגובות שלכם