הספריה - השלולית

השלולית

אני הצעיר בבית. אולי בגלל זה אני תמיד מרגיש קטן... ואני באמת קצת שובב וקצת אוהב להשתולל, למרות שאני כבר בכיתה ו'. אבל השנה החלטתי להיות יותר רציני. סבתא שלי אומרת שיודעים שילד גדול כשהוא עובר מסביב לשלולית ולא בתוכה, וזה מה שאני מנסה לעשות.

אבל באחד הימים, זה לא כל-כך הצליח לי. תשמעו מה קרה:

אחרי הצלצול האחרון, נשארתי עוד כמה דקות בכיתה כדי להעתיק משהו מהלוח. יצאתי החוצה, וגיליתי שכל הילדים הלכו כבר הביתה. גם אני עמדתי לצאת מהשער, כששמעתי קול של בכי. הלכתי בכיוון הקול, עד שהגעתי לכנרת. אני לא מתכוון לכנרת האמיתית, כמובן... מאחורי בית הספר יש שלולית ע-נ-קי-ת. כל כך ענקית, שכולנו קוראים לה 'הכנרת'. לידה ישב ילד קטן, בכיתה א' או ב', ובכה.

'מה קרה?' שאלתי אותו 'הפסדת את ההסעה?'

'לא' הוא אמר, ונגב את הדמעות. 'אמא אמרה לי לחכות כאן כדי שהיא תיקח אותי לחוג, והיא מאחרת. אבל אני לא בוכה בגלל זה... אני בוכה בגלל אוגי!' והוא הצביע לעבר מרכז השלולית.

הבטתי, ולהפתעתי הרבה ראיתי קופסת פלסטיק קטנה, שבתוכה ישב...אוגר! אוגר קטן ומפוחד, ששט לו על פני הכנרת שלנו כמו בים קטן.

'איך הוא הגיע לשם?!' שאלתי את הילד, כשאני מנסה לא לצחוק.

'מצאתי קופסה וחשבתי שיהיה נחמד לאוגי לשוט קצת לידי…' ייבב הילד 'אבל אז באה רוח, והוא שט פתאום לאמצע השלולית! ואני פוחד שהוא ייפול ויטבע, והשלולית עמוקה מדי בשבילי!'

הבטתי באוגר המסכן, ובילד הקטן - והבנתי שאני היחיד שיכול לעשות משהו. מצאתי מקל ארוך, וניסיתי להגיע לאוגי בעזרתו, אבל הוא היה רחוק מדי.

לא היתה שום ברירה... למרות שממש לא התחשק לי להירטב, נכנסתי באומץ לתוך השלולית. המים היו קרים ומלוכלכים, והם הגיעו לי מעבר לברכיים, ובכל זאת, הלכתי עד שהגעתי לסירה עם האוגר, והרמתי אותם בזהירות.

'יש! הצלת את אוגי!' צעק הילד בשמחה, ואני הרגשתי פתאום מאוד בוגר וחשוב.

כשהגעתי הביתה עם מכנסיים רטובים לגמרי, אמא גערה בי. 'שוב משחק בשלוליות?! חשבתי שכבר התבגרת!'

אבל אני ידעתי - וגם אתם יודעים - שבמקרה הזה, דווקא הייתי בוגר מאוד...