חכמולוגי
בלוג

הספריה

  מלך הקטשופ/ מאת אסתי 

 

צהריים אחד, כשישבנו במטבח ואכלנו, אבא פנה לאמא. 'את יודעת מה, תמר? נראה לי שאת המחקר הבא שלי אני אעשה על ארוחת צהריים'. אבא שלי פסיכולוג, והוא כל הזמן עושה מחקרים, אבל לא הבנתי מה יש לחקור בארוחת צהריים. ואז הוא המשיך: 'תראו, אני בטוח שיש סיבה לזה שליאור לא אוכל שום דבר ירוק'.

'דברים ירוקים זה מגעיל', אמר ליאור בפה מלא, וסילק אפונה תועה מהצלחת.

'אולי, אבל השאלה היא... למה?' שאל אבא בקול של בלש מומחה. 'ולמה, למשל, יהודית חותכת את  האוכל שלה לריבועים? זה לא מעניין?'  

'זה בטח בגלל שהיא מרובעת', אמרתי.

'אני ממש לא, ואתה יודע את זה', התעצבנה יהודית. 'ולך אין מה לדבר. בטח כל הטונות של הקטשופ שאתה שופך על האוכל זה בגלל משחקי המחשב שאתה אוהב, עם הדם והכל'.

'שטויות!' צחקתי, 'פשוט לא טעים לי בלי קטשופ, זה הכל'.

אבא התבונן בצלחת שלי בעיון. 'המממ... באמת קשה לראות מה אתה אוכל מתחת לכל האדום הזה', הוא אמר בקול מהורהר, 'על מה זה יכול להעיד? על בריחה מהמציאות, אולי?'

'נו, באמת אמנון, זה בסך הכל שגעונות של ילדים', אמרה אמא 'כשאני הייתי קטנה, שתיתי את המרק שלי רק דרך קש.

לא צריך לעשות מזה עניין'.

אבל לי לא היה אכפת בכלל. גם אם אבא יגלה שיש לי איזה תסביך עם שם ארוך, אני לא אפסיק עם הקטשופ. אוכל בלי קטשופ זה לא אוכל, מבחינתי. רוב החברים שלי שמים קטשופ על צ'יפס ומקרוני, אבל אני שם מהאדום אדום הזה על הכל – אפילו על חביתה ופיצה. חוץ מעל מנות אחרונות, כמובן. אמא תמיד שומרת כמה בקבוקים בארון לשעת חרום, כי היא יודעת שאם אין קטשופ - אני לא אוכל.

אבל בשבוע שעבר, דווקא היה לי עם העניין הזה סיפור. אבא ואמא נסעו ליומיים ופיזרו אותנו בין הדודים.

יהודית ואני נשלחנו לדודה נועה. נועה היא דודה מיוחדת, יש לה כל מיני רעיוניות מעניינים, וכל פעם היא מנסה שיטות חדשות לניהול הבית.

'איזה כיף שבאתם!' היא בירכה אותנו, 'הכנתי לכם ארוחה נהדרת – ידעתם שבזמן האחרון עברנו לאוכל בריא?' והיא הגישה לנו פסטה מקמח מלא ודג אפוי ברוטב ירוק. 'מזל שליאור לא כאן', לחשתי ליהודית, ואז פניתי לנועה. 'נועה, אפשר לקבל בבקשה קטשופ?'

'קטשופ?!' הזדעזעה הדודה, 'אתה יודע כמה סוכר לבן וחומרים משמרים זה מכיל? אני כבר לא קונה את הזבל הזה'.

הבטתי ביהודית בבהלה. איך אני אוכל את המאכלים המוזרים האלה, ועוד בלי קטשופ? נועה קלטה את המבטים שלי, והכתה על מצחה. 'אוי, שכחתי שאתה מלך הקטשופ. הייתי צריכה להגיד לאמא לשלוח לך מהבית. והחנויות סגורות עכשיו... שאני ארסק לך עגבניה?'

ניסינו, אבל זה ממש לא היה זה. ישבתי מול הצלחת, מורעב לגמרי, ולא ידעתי מה לעשות. נועה חפרה בארון וכל פעם ניסתה להציע תחליף אחר – 'רוטב צ'ילי הולך? או אולי סחוג?' שורת בקבוקים מילאה את השיש, וכבר לא היה לי נעים. 'זה בסדר, אני אסתדר', אמרתי, ובגבורה פתחתי את הפה, והכנסתי ביס של דג. לעסתי, בלעתי – ובינינו (אבל אל תגלו) זה אפילו היה די טעים...

כשאבא שמע את הסיפור הוא נראה מהורהר. 'מה דעתכם, אולי בעצם כדאי לחקור איך ילד עושה משהו שהוא לא מסוגל לעשות?'  

התגובות שלכם

  • נועה
    י"ב תמוז תשע"ז
    וואו זה פשוט מגניב.
  • יעל
    א' אב תשע"ז
    זה אמיתי?
  • חסוי
    כ' תמוז תשע"ז
    סיפור חמוד, מלמד ממש
  • עדי
    י"ט תמוז תשע"ז
    תוכן הסיפור נפלא וגם הכתיבה