חכמולוגי
בלוג

סיפור לשלושת השבועות - פעולה במקלט

  

פעולה במקלט/ מאת אסתי

 

באמת שלא חשבתי שיהיה לי כל-כך קל להעביר לחניכות שלי את המסר.

קוראים לי סיגל, ואני גרה במושב בצפון. רק לפני חודשיים נכנסתי להדריך את בנות כיתה ג', ואני נהנית מכל רגע. אני מקווה שגם הן. יש לי בסך הכל ארבע חניכות חמודות, אבל שלא תחשבו שאני מזלזלת בתפקיד שלי בגלל זה! לפני כל פעולה אני מחפשת בקלסר ההדרכה של אחותי הגדולה, שלהבת, את  הפעולה הכי יפה, הכי מעניינת ועם המסר הכי חזק. ואני לא שוכחת להכין צ'ופרים מושקעים במיוחד.

 

ועכשיו שלושת השבועות. רציתי לדבר על החורבן והתקווה לגאולה, אבל לא הצלחתי למצוא משהו מתאים. החניכות שלי נראו עסוקות כל-כך בקייטנות שלהן ובבילויים של החופש הגדול, כל-כך עליזות וצחקניות – איך אצליח להבהיר להן מה זה חורבן, מצור וגלות?

 

שלהבת ספרה לי על פעולה שעשו לה כשהיא היתה קטנה: חילקו את הבנות  לשתי קבוצות, נתנו להן לבנות מגדלים מקוביות עץ, ואמרו שתהיה תחרות איזה מגדל יפה יותר. ואז, אחרי שהן השקיעו ובנו וקישטו – נכנסה המדריכה והרסה להם את המגדלים... חלק מהן ממש בכו. 'ואז המדריכה אמרה לנו: 'תראו איך אתן מצטערות על מגדל קוביות שבניתן תוך רבע שעה! כמה צריך להצטער על בית המקדש היקר והקדוש, שהפסדנו כל-כך הרבה בגלל שהוא נחרב...' כך ספירה שלהבת, וראיתי שעד היום הפעולה הזאת חקוקה לה בלב.

 

'אבל אין לי לב להרוס לחניכות שלי את מה שהן בונות', אמרתי לה, 'אני פשוט לא מסוגלת. נראה לי שאני אמצא סתם איזה סיפור מאגדות החורבן ואספר להן...'

הפעולה נקבעה לארבע אחרי-הצהרים. בשלוש אמא אמרה לי שהודיעו שצריך להישאר קרוב למקלטים, כי המצב הביטחוני לא טוב.

'אבל יש לי פעולה!' אמרתי.

'אז תהיו ליד המקלט הציבורי', היא אמרה. 'אני לא מאמינה שיקרה משהו, אבל כדאי להישמע לאזהרות'.

בארבע בדיוק התייצבתי ליד המקלט, וגיליתי שהחניכות כבר הגיעו. 'היום נדבר על שלושת השבועות–' התחלתי לומר, אבל בדיוק אז נשמע בום אדיר לא הרחק מאיתנו. הבנות צרחו, וגם אני נבהלתי מאוד. אבל מיד התאוששתי – הרי האחריות היתה עלי! תפסתי אותן ונכנסנו מיד למקלט הציבורי שהיינו על-ידו. כמה טוב ששמעתי בקול אמא! הדלקנו את האור וישבנו שם, חמשתנו, מקשיבות בפחד להדי הפיצוצים שנשמעו מבחוץ. צלצלתי לאמא שלי בפלאפון. 'אנחנו בסדר, יושבים בממ'ד', היא אמרה. 'תישארו שם עד שנבוא לקחת אתכם. אני אודיע לאמהות של החניכות שלך שהן בסדר'.

המקלט היה מחניק, ולא היה לנו מה לשתות. שתי בנות התחילו לבכות. 'הי, אל תבכו!' אמרתי.

 

'סיגל', אמרה אחת החניכות, 'אולי בינתיים תספרי את הסיפור?'

אז ספרתי אגדה מאגדות החורבן. ושם, סגורות במקלט, הכל פתאום נראה מוחשי כל-כך...

'גם אנחנו כאן קצת במצור', אמרה חניכה.

'נכון', אמרתי. 'אבל בכל זאת, המצב שלנו הרבה יותר טוב מאשר אז. ככה זה – בכל דור ודור יש מי שרוצה להרוג בנו, אבל ה' יציל אותנו מידם!'

הוצאתי ספר תהלים קטן מהארנק שלי. 'תהלים נגד טילים!' חייכה אחת הבנות. 'יש לנו סטיקר כזה על האוטו...'

ישבנו ואמרנו יחד 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך' ועוד מזמורים. אחר-כך שרנו שירי אמונה, ואיכשהו, הקולות המתוקים של הבנות כמו הכניסו משב אוויר קריר למקלט המחניק.

כשנשמעה צפירת הארגעה, ההורים המודאגים שמחו למצוא אותנו בריאות, שלמות ורגועות. בתוך הראש עוד התנגן לי הניגון: 'עם הנצח לא מפחד, לא מפחד מדרך ארוכה'. 

התגובות שלכם

  • אלעזר יעקב
    כ"ד תמוז תשע"ז
    מרגש מאוד אהבתי את הסיפור הזה איזה מוסר השכל
  • בדיחה
    כ"ד תמוז תשע"ז
    סיפור מדהים
  • חסויה
    כ"ה תמוז תשע"ז
    ממש אהבתי את הסיפור!! מהממם!
  • אמוננוש:)
    ב' אב תשע"ז
    יפה מאוד!
  • אמונה חיה שחור
    ז' אב תשע"ז
    100מם!!! בשבת הייתי צריכה להעביר פעולה ועשיתי את המשחק שאחות של המדריכה עשתה! יצא מדהים! הבנות נהנו מאוד! תודה ערוץ מאיר! אין עלכם! תמשיכו לעשות כאלה סיפורים יפים!