שני קבצנים

השבוע יחול היום הבינלאומי למיגור העוני. התורה אומרת לנו שתמיד יהיו עניים - 'לא יחדל אביון מקרב הארץ' - אך זה רק אומר שאנחנו צריכים להשתדל ולהתאמץ עוד יותר לקיים את מצוות הצדקה!
והסיפור הבא מדגים את זה היטב…

( התמונה להמחשה )

שרה ומאיר ישבו בביתם הנאה ואכלו יחד ארוחת צהריים, כמנהגם מדי יום. כשנשמעו דפיקות בדלת שרה הלכה לפתוח. מאיר שמע קולות דיבור, וכששרה חזרה למטבח, היא היתה חיוורת ורועדת.

'מה קרה, אשתי היקרה?' שאל מאיר בדאגה. 'אני בסדר' היא אמרה, והתיישבה על הכסא. רק אחרי שמאיר הפציר בה לומר מה מטריד אותה, היא נאנחה והתחילה לספר.

'אנחנו הרי נשואים בנישואין שניים' היא אמרה 'בעלי הראשון, גרשון, היה אדם אמיד מאוד. הוא הצליח מאוד בעסקיו, והיה לנו בית מפואר. אך מגרעה אחת היתה בו - הוא היה קמצן, ובמיוחד לא אהב לתת צדקה. כשהיה מגיע עני לדלת הוא היה מגרש אותו בבושה מהבית בניגוד לרצוני. יום אחד, בזמן הארוחה, דפק עני בדלת. הוא היה רזה וחיוור, התחנן בפנינו שנתן לו לפחות מעט מזון, כי הוא עומד להתמוטט מרוב רעב. 'בטלן! לך לעבוד!' קרא לעברו בעלי בכעס 'איך אתה מפריע לי באמצע ארוחת צהריים?!' והעני המסכן נאלץ לעזוב את המקום. עבורי, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. פרצתי בבכי על קמצנותו ולבו הקשה של בעלי, ולא הצלחתי להירגע.

מאז אותו יום, נהפך עלינו הגלגל לרעה. השקעותיו של בעלי התחילו להיכשל, ומיום ליום מצבנו הכלכלי נהיה חמור יותר. בשלב כלשהו, בעלי אמר שעדיף שניפרד, כי קשה לו לפרנס גם אותי, וכך התגרשנו. אחר כך פגשתי אותך, מאיר, וברוך ה' מאז נישואינו ההצלחה האירה לך פנים. בכל אופן, שמעתי שמצבו של גרשון הלך והדרדר עוד יותר מאז גירושינו. ועכשיו, כשפתחתי את הדלת, ראיתי אותו לפני...קבצן עלוב עם בגדים קרועים... אינני יודעת איך הוא לא זיהה אותי, אולי בגלל מבטו המושפל... בכל אופן, למרות הכל, קשה היה לי לראות אותו ככה!'