סיפור בהמשכים / אסתי רמתי
האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי
לחזרה לפרק הקודם של הסיפור לחצו כאן!
פרק כז
בפרק הקודם: טל נשארת לבד ביער ועוקבת אחרי האביר. היא עוצרת מול חבורת צלבנים שיושבת בקרחת היער ומתחבאת מאחורי אחד העצים.
הצלבנים ישבו מסביב למדורה, דברו בינהם בקולי קולות וצחקו צחוק גס ומגעיל. לא הבנתי מילה ממה שהם אמרו, כמובן, כי הם דברו משהו שנשמע כמו גרמנית. מישהו הביא חתיכת בשר גדולה ובעזרת מין מבנה ממקלות תלה אותה מעל המדורה. ריח של מנגל עלה באוויר ותוך זמן קצר כל אחד חטף חתיכה והתחיל לאכול. מה אני אגיד לכם? אם אמא שלי היתה רואה את נימוסי השולחן שלפני אלף שנה, היא היתה די מזדעזעת...
פתאום שמתי לב שאחד הצלבנים לא אוכל, רק יושב בשקט. הסתכלתי טוב טוב - בטח! זה היה האביר! הוא סימן בראש 'לא' כשמישהו הציע לו בשר, וישר הבנתי: בטח האוכל שלהם לא כשר.
בינתיים, אחד הצלבנים קם מהמעגל, והסתובב בשטח כאילו הוא מחפש משהו. ראיתי שהוא מסתכל על האביר, מחפש משהו ושוב מסתכל עליו... האמת? הוא לא מצא חן בעיני. לא ששאר הצלבנים נראו כאלה נחמדים, אבל המבטים שהטיפוס הזה שלח לעבר האביר נראו ממש לא נעימים. והאביר היה עסוק בלדבר עם הצלבנים שלידו, ולא שם לב לכלום.
פתאום ראיתי את הצלבן מתכופף, ומתעסק במשהו שהיה על הרצפה. מה הוא עושה שם? על קצות האצבעות עברתי לעץ קצת יותר קרוב, ואז ראיתי בדיוק מה הוא עושה: הוא חפר בתוך התיק של האביר! איזה חצוף! מה, הוא לא שמע על צנעת הפרט?
אבל אז נבהלתי באמת. כי מתוך התיק הוא שלף נרתיק בד קטן עם מגן דוד עליו...אוי לא...התפילין של האביר! הצלבן הביט בזה רגע, חייך חיוך גדול ומרושע, וצעק בתרועת נצחון משהו בגרמנית. הפעם דווקא זיהיתי מילה אחת: זאת היתה המילה 'יודן'. אפילו אני ידעתי שיודן זה יהודי בגרמנית, מיום השואה. היתה שתיקה המומה, ואז כולם הביטו לעבר האביר, שנהיה חיוור כמו הירח שהציץ בין העצים.
למעבר לפרק הבא של הסיפור לחצו כאן!
התגובות שלכם