סיפור בהמשכים / אסתי רמתי
האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי
לחזרה לפרק הקודם של הסיפור לחצו כאן!
פרק כח
בפרק הקודם: האביר הצטרף לצלבנים כדי להטעות אותם בחיפושיהם אחר היהודים שברחו מחיפה. אחד הצלבנים מגלה את התפילין של האביר בתוך התיק שלו, ומבין שהוא יהודי.
אתם יודעים מה זה חוסר אונים? חוסר אונים זה מה שהרגשתי בזמן שעמדתי מאחורי העץ והבטתי איך הצלבנים מקיפים את האביר במסכה. מה הם יעשו לו?! פחדתי להסתכל, אז התחבאתי מאחורי הגזע, עצמתי עינים וגם סתמתי את האזניים, שלא אשמע שום דבר. אחרי דקה או שתיים כאלה, החלטתי שאני לא יכולה להמשיך להיות פחדנית כזאת, והצצתי שוב. ברוך ה'! האביר היה בסדר, רק קשור בצד לאחד העצים. הצלבנים היו עסוקים בארוחה שלהם ואפילו לא התייחסו אליו.
מה אני אעשה? חשבתי לעצמי. אני לא יכולה להשאיר אותו ככה! התחלתי לעבור מעץ לעץ בחסות החשיכה, הולכת בצעדים הכי שקטים שלי, עד שמצאתי את עצמי מאחורי העץ שהאביר היה קשור אליו. 'פססס' לחשתי, וראשו של האביר במסכה הציץ מצד הגזע. לפחות כמה שהוא הצליח, הוא היה קשור חזק, והיה לו קשה להזיז את הראש.
'זאת אני, טל' לחשתי, שמחה שהצלבנים היו חבורה כל-כך רועשת. ככה הם לא ישמעו אותנו. 'אני לא מאמין! הקב'ה בכבודו ובעצמו שלח אותך אלי, טל!' לחש האביר. 'את יכולה לשחרר אותי? הצלבנים קשרו אותי פה עד שיבוא המפקד ויחליט מה לעשות איתי. ולא נראה שזה יהיה משהו נעים…'
ניסיתי להתיר את הקשרים בצד שלי של הגזע, אבל הם היו חזקים מדי בשביל הידיים שלי. 'יש לך סכין?' שאל בלחש האביר. לא, לא היה לי. גם לא אולר, שזה משהו של בנים...ולא הצלחתי לחשוב על אף צ'ופר חד שהמדריכה חילקה בזמן האחרון. אבל רגע! איך יכולתי לשכוח! עמוק בתיק ישב הקלמר שלי. אני לא הולכת לשום מקום בלי הקלמר שלי. יוני צוחק עליי לפעמים על זה, אבל הוא בהחלט הועיל לי בעבר, ועכשיו קיויתי שהוא יועיל לאביר...שלפתי ממנו במהירות את המספריים, והתחלתי לחתוך את החבל העבה. רק שהצלבנים לא ישימו לב אליי ולמה שאני עושה...
למעבר לפרק הבא של הסיפור לחצו כאן!
התגובות שלכם