למחרת, שירי קמה בתחושה חדשה: 'אני יכולה לבד!' הם לא רוצים לעזור לי – לא צריך!!! אני כבר אסתדר לבדי!'

בהרגשה נפלאה זו, יצאה שירי מהבית והתקדמה לכיוון שכונת הנרקיסים, שבה מתקיימת הקייטנה. היא חלפה על פני המכולת השכונתית ואמרה שלום ליוסי שחייך לעברה מבעד לארגזי החלב. איש אחד חלף על פניה בריצה כשבידו תיק שחור והוא מביט בשעונו ללא הרף, מספר נוסעים עלו לאוטובוס שהגיח במהירות מהפינה הסמוכה ושתי נערות שוחחו ביניהן בקול רם למדי.

שירי הלכה בנחת, על כתפיה התיק הורוד שלה והיא חושבת: 'כמה חבל שכל האנשים האלו לא עוצרים לרגע ממרוץ חייהם, ומסתכלים סביבם. אם כל אחד היה עוזר קצת  וטורח להביט מסביבו, השכונה הייתה נראת יפה ומטופחת יותר' הרהרה בתסכול.

כשהגיעה לקייטנה כבר הייתה בידה תכנית מגובשת. היא רק הייתה צריכה קצת עזרה ממשהו מבוגר, עוד טיפה זמן ומאמץ, והכול כבר מאורגן.

היא הגיעה לבנין הקייטנה. שם קבלה אותה מדריכתה במאור פנים וב'בוקר טוב'. מיד כשראתה שירי את המדריכה נורית, ידעה שזהו האדם המתאים ביותר לשוח את מחשבותיה. היא פנתה אל המדריכה ואמרה לה: ' אני צריכה לומר לך מספר מילים, את פנויה?' 'עכשיו לא' ענתה נורית    'אבל בהפסקה אשמח לשוחח איתך'. 

בהפסקה: 'חשבתי שאפשר לארגן מבצע לאיכות הסביבה,' – התחילה שירי  'כי הסביבה כאן מאד מלוכלכת.' נורית התלהבה: 'רעיון יפה! יש לך תוכנית איך לעשות את זה?' 'כן, בטח, אפילו המנהלת הבטיחה לסייע לנו בהוצאות הכספיות'... וכבר שירי ונורית היו שקועות עמוק עמוק בתוך תכנון המבצע. כשחזרה שירי הביתה היתה מאושרת! היא תצליח! עוזרים לה! אמה ואחיה לא הבינו מה קרה לה, וניסו לדובב אותה, אך שירי שתקה. אילו רק ידעה שלא כל כך פשוט יהיה הדבר...