למחרת כבר היו תלויים ברחבי הבניין שלטים ועליהם נכתב:

'מבצע לאיכות הסביבה!

יום שלישי בשעה ארבע. כולם מוזמנים!

כל ילדה שתמלא שקית בזבל תקבל ארטיק!

את השקיות המלאות יש להביא לשירי, ורק כך תוכלו לזכות בארטיק.

את העטיפות זורקים לפח, כמובן...=)

כבר בשעה שלש וחצי התאספו המוני ילדים וילדות, כולם חדורים במרץ וברצון לעזור.

בשעה ארבע חולקו השקיות, ותוך דקות ספורות היה הרחוב נקי. המבצע התרחב לעוד רחובות, עד שלבסוף כמעט כל השכונה הייתה נקייה!

כשהסתיים המבצע, נראו ילדים יושבים כל הדשא שבגינה ומלקלקים ארטיקים.

אך, שירי לא האמינה למראה עיניה: כמעט כל הילדים השליכו את העטיפות על הרצפה!!!

שירי הייתה מיואשת. היא כל כך ניסתה וכל כך רצתה, ובסוף הכל נכשל!

היא ישבה על הרצפה ומיררה בבכי.

לפתע ראו נורית והמנהלת את שירי יושבת על הרצפה ובוכה ובוכה.

הן נגשו אליה ושאלו אותה מדוע איננה שמחה כמו כל הילדים בשכונה והיא ענתה: 'משום שאנחנו עשינו מבצע לאיכות הסביבה ועכשיו כל הילדות זרקו את העטיפות על הרצפה שעכשיו הפכה להיות מלוכלכת!'

מיד כינסו המדריכה והמנהלת את כל הילדים והילדות והסבירו להם:

'עשינו מבצע לאיכות הסביבה כדי שהרחוב יהיה נקי אבל אם אתן עכשיו מלכלכות את הרחוב אז כל העמל שלנו ירד לטמיון אז מה זה שווה?

רק עכשיו קלטו הילדים מה הם עשו ואמרו: 'אנחנו באמת מצטערים ועכשיו אנחנו ננקה את כל השכונה.'

שירי שמחה כל כך והלכה להודות למנהלת ולמדריכה.

כשחזרה לביתה, עייפה מהמבצע המתיש, לא שכחה לומר לאימה ואחיה: 'צדקתם, לפעמים לא טוב לעשות הכל לבד. אני ילדה קטנה וצריכה עזרה ממבוגרים'. הם צחקו ואמרו לה: 'אל תשכחי שהכל התחיל מהרעיון שלך. זה היה באמת מבצע נהדר'

והיום, כששירי מסתובבת בשכונה, היא מסתכלת על השכונה הנקייה בגאווה ואומרת: 'לולא העזרה של נורית והמנהלת השכונה לא הייתה נקייה כך!'