נצמדנו לקיר וחיכינו בצל,

אסור היה שנתגלה, על כל לוחות המודעות בעיר היו תלויים מודעות עם ציורים שלנו,

'מבוקשים' היה רשום על המודעות.

ניסיתי גם להסתכל על העיר, היא לא השתנת הרבה מאז שנה שעברה.

אפילו זכרתי את הדרך לבית של סבא מתתיהו.
'אוף, כמה זמן? למה דודה יוכבד לא מגיע? ' שאלה תפארת.
'היא אמה בפירוש, תעברו במחנה בזמן שאני אסיח את דעתם של השומרים' אמר אור.
'אולי תפסו אותה? או עלו על התחפושת? מה עם מענים אותה?' הזדעזע תפארת.
'נחכה עוד קצת' פסק אור.

'למה שלא נלך לבית של סבא וזהו?' שאלה תפארת.

'את נורמלית?!' אמר אור, 'בטח היוונים שומרים על הבית ולא נותנים לאף אחד להיכנס ולצאת, הם יודעים שאנחנו בדרך'

חיכינו בערך שלוש שעות, ודודה יוכבד לא הגיע,

'אולי היוונים תפסו אותה?' אמרה תפארת.

'צודקת, אין ברירה, חייבים לנסות להיכנס לבית המקדש בעצמנו, בואי...'

'רגע לאן אתה הולך?' שאלה תפארת.

'נראה לי שאני יודע על כניסה אחת שאף אחד לא שומר שם' אמר אור

'באמת?!' תמהה תפארת.

'כן' ענה אור, 'אף אחד לא שומר על הזבל...'

וכך, אור ותפארת מצאו את עצמם עוברים בין הררי זבל ביציאה משער האשפות.

'מסריח' אמרה תפארת, 'איך ידעת שלא יהיה כאן אף אחד?'

'ראיתי מודעה שכתוב בא שעובדי הזבל בשביתה כבר למעלה משבוע... ואין מקום בעולם עם יותר זבל מאשר שער האשפות...'

אור ותפארת עברו את השער ומצאו את עצמם עומדים נפעמים ונרגשים מול בית המקדש.

לפתע תפסו אותם ידיים חזקות מאחורה,

ואיש בקול עבה אמר להם:

'אל תזוו!!!'

התגובות שלכם

תגובה חדשה