תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

 

 

שם הסיפור- מחושך לאור 

 

כתבה- ניצן אזר

 

 

 

בדיוק כשנעמי סגרה את המזוודה האחרונה שלה וסיימה להלביש

את רחל אחותה בת השש לקראת שינה נשמעה דפיקה בדלת.

יהודה השליח מארץ ישראל עמד בפתח. 'בואי,' אמר במהירות,

'היציאה הוקדמה להיום'. 'מה?' הופתעה, 'מדוע לא אמרו קודם?

היציאה רק בעוד יומיים!'. 'רב החובל כועס נורא שאנחנו מתעכבים

ואומר שהוא פשוט יפליג בלעדנו. בואי!' השיב. נעמי היססה כמה

שניות ולבסוף לקחה את רחל וצעדה בעקבות יהודה.

לאחר כחצי שעה של הליכה הגיעו לנמל. 'עלי במהירות לאוניה,

היא מפליגה בעוד חצי שעה.' נעמי עלתה במהירות לאונייה.

ההפלגה אכן החלה לאחר חצי שעה ונעמי ראתה עוד זוגות ויחידים

שפספסו את ההפלגה.

'נעמי,' נשמע קול גברי מאחוריה. נעמי הפנתה את ראשה וראתה

את יהודה מחייך אליה. 'כן?' ענתה בהיסוס, 'אולי תרצי לעלות

איתי לסיפון? מותר עכשיו לעלות, האנגלים לא יראו אותנו בחושך

הזה'. נעמי לא ידעה מה להשיב. מדוע הוא רוצה לעלות איתה

לסיפון? מה יקרה אם הוא ירצה לשאול על משפחתה?

'נעמי, בבקשה, אני רוצה לשאול אותך משהו,' אמר.

נעמי הלכה אחריו וכשהגיעו לסיפון שני כיסאות ציפו להם.

'שבי,' הזמין אותה. 'תודה,' ענתה והתיישבה והשכיבה את רחל

כדי שתירדם.' מהיכן הגעת?' שאל יהודה. נעמי שמחה למשמע

השאלה, אולי הוא סתם רוצה להכיר אותה. 'מפולין,' ענתה.

'ובת כמה את?' המשיך. 'שמונה עשרה', ענתה נעמי.

'ומשפחתך?' שאל, 'מה איתה?', נעמי הסמיקה ומיאנה לענות

לו. היא ידעה שזה יגיע. 'רק אם תסכימי לענות,' אמר לפני

שתחשוב שהוא משוגע. 'טוב, אך יכול להית שאני לא אוכל

לספר את הכל' אמרה באנחה והתחילה לספר.

'הכל החל לפני כחמש שנים. הייתי בת שלוש עשרה בתחילת

המלחמה. עשינו מן קונצרט קטן בביתנו. אני מנגנת בכינור,

אחותי ז'ל ניגנה בחלילית ואבי ז'ל ניגן בגיטרה.

פתאום היתה דפיקה בדלת ומי כבר דופק בדלת בשעה כה

מאוחרת? האנשים היחידים שהיו יכולים להיות היו הנאצים.

ואכן עמדו שם שני נאצים אחד גבוה ורזה ואחד נמוך ושמן.

 'בואו אחרינו,' אמר הנאצי הגבוה, 'יש גירוש של יהודי הגטו.

קדימה'.  לא הספקנו לקחת איתנו דבר. כל אחד לקח במהירות

כמה חפצים אחרונים והלך בעקבות הגרמנים בראש מורכן.

ברחבה הגדולה כל החברים שלנו מגטו לודז' היו שם, גם הם

בוכים ומבינים מה הולך לקרות עכשיו. והנה הגיעה הרכבת

הנוראה. כולם עלו אל תוך הרכבת, התיישבו על הרצפה והתחילו

לבכות. גם אני עשיתי כך שלא אראה מוזרה אך בליבי ידעתי

שה' יציל אותנו. באמצע הדרך אמר הנאצי השמן: 'כולם לרדת

יש שינויים בתכניות אתם תעבדו כאן עד להודעה חדשה.'

ירדנו כולנו והגענו לאזור מלא צריפים. נכנסנו לצריף הכי קרוב

כי אמא אמרה שהיא חייבת לנוח. לאחר שעתיים בערך הגיע

נאצי אחר ולקח את כל הבנים במשפחה לעבודה: אבא, אחי

הבכור יוסף ואחי שגדול ממני בשנה דוד. אחי דוד לא עמד

בתנאים הקשים ולאחר שבוע חלה ומת.' נעמי הזילה דמעה

והמשיכה: 'אמא שהבינה שגם אם נשאר כאן לא יהיה לנו טוב

מצאה אישה נוצרייה – קטרין, שתשמור עלי ועל אחותי רות עד

סיום המלחמה. אמא נתנה לנו את זוג פמוטי הכסף שעברו

במשפחתנו מאם לבת וביקשה שנמשיך להדליק נרות בכל ערב

שבת שנוכל. אישה זו הייתה טובה אלינו בסך הכל אבל רצתה

שנתנצר. רות שהייתה רק בת חמש 'עזרה' לקטרין ומיד הלכה

לתפילות בכנסייה ביום ראשון. אני שלא יכולתי לשאת זאת נפרדתי

מאחותי ומקטרין ופתחתי בריצה אל המחנה שעזבתי לפני חצי

שנה.

'נעמי' אמר לי אבא: 'בקרוב אנחנו עוברים מחנה ומי יודע אם נתראה

שוב.' כל שמחת הביקור נהרסה. בכיתי אל תוך זרועותיה של אמא

דקות ארוכות ואח'כ גם חבקתי את אבא. אמא אמרה לי לחזור

מהר ושאני קטנה מדי בשביל להיות שם. חזרתי לביתה ושהיתי

שם שנה. רות שהפכה כבר להיות מריה התחילה להתאכזר אלי

ולצחוק על זה שנשארתי להיות יהודיה.

בסיום המלחמה הלכתי לבדוק אם נשארו לי קרובים.

גיליתי שרחלי חיכתה לי רק בת ארבע אצל אישה טובת לב

שלקחה את רחל מזרועותיה של אימי רגע לפני שנכנסה לרכבת

למחנה הריכוז.  אמא מתה מאז וכל המשפחה שלי', מחתה נעמי

את דמעותיה וחיבקה חזק את רחל אחותה. 'היא מה שנשאר לי,

רות כבר לא נקראת אחותי', אמרה נעמי בקול חנוק ושוב בכתה.

'אוי זה עצוב כל כך, אני מצטער שהזכרתי לך', אמר יהודה.

'כדאי שתלכי לישון', אמר. נעמי הפנתה את ראשה והלכה.

מאז אותו ערב כל יום הזמין יהודה את נעמי בערב לעלות איתו

לסיפון. נעמי כבר הייתה רגילה להזמנה ותמיד השכיבה את רחל

מוקדם (בכל זאת היא רק בת שש). יום אחד יהודה לא היה רגוע

כמו תמיד אלא היה מאוד מתוסכל. 'הבריטים ראו אותנו, אנחנו

נשלחים למחנה מעצר בקפריסין', אמר יהודה. 'אוי לא',

אמרה נעמי, 'חיכיתי כל כך להגיע כבר לארץ ישראל'.

'אין מה לעשות. אין לנו סיכוי', אמר. 'טוב, אני הולך לישון',

אמר בחוסר סבלנות. 'לילה טוב', אמרה נעמי וירדה גם היא לישון.

לאחר חודשיים בקפריסין נעמי כבר התחילה להשתגע!

היא הייתה עצבנית על כולם ורחל התחילה גם היא ליילל כל היום.

'אוווווווווווף נעמי מתי כבר יום ההולדת שלי?' התלוננה רחל.

'אוי איך שכחתי יש לרחל יומולדת בעוד שבוע', חשבה נעמי'.

'בעוד שבוע', ענתה נעמי ברוגע, 'לכי לישון מתוקה'.

ביום הולדתה של רחל, הצליחה נעמי בקושי רב להכין עוגה

פשוטה ולערוך חגיגה קטנה עם הילדים האחרים במחנה המעצר.

רחל שהייתה מאושרת עד הגג לא הצליחה להירדם ונעמי נאלצה

ללכת יחד איתה ליהודה. אך מסתבר שיהודה תכנן משהו ולא היה

מעוניין בחברת רחל. 'אני מצטערת', התנצלה נעמי, 'לא ידעתי,

אי אפשר לדחות את העניין?' שאלה. 'טוב, נעשה את זה ביום

הולדתך שיחול בעוד חודש', אמר והם המשיכו ערב רגיל כאילו

לא קרה דבר.

ביום הולדתה נעמי הרדימה את רחל מוקדם מהרגיל ופסעה

במהירות למקום הפגישה שלהם. יהודה כפי  שציפתה כבר

חיכה לה שם והחביא משהו מאחורי הגב. הוא חייך אליה חיוך

רחב ואמר: 'יום הולדת שמח נעמי' ונתן לה מתנה, עגילים

צמודות עם יהלום בצבע זהב ומסגרת פנינים קטנות מסביב.

'תודה', אמרה בהתרגשות ומיהרה לענוד אותן. 'אולי הוא באמת

אוהב אותי' חשבה לעצמה. 'אלה עגילים שקיבלתי מסבתא רבה

שלי. היא נתנה לי אותן ואמרה לי לתת אותן לאשה שאיתה

אתחתן', אמר בחיוך, ונעמי השיבה לו חיוך. 'בתנאי אחד..

שתסכים לאמץ את אחותי'. הוא חייך ואמר: 'בוודאי, לא חשבתי

אחרת.'

בחתונתם הדלה השתתפו מספר מועט של אנשים ובניהם רחל

ועוד כמה חברות של נעמי שיצאו איתה. לאחר חצי שנה הודיעו

על הקמת המדינה. נעמי הייתה כ'כ מאושרת! היא הצליחה להגיע

ולא רק להגיע לבד, להגיע עם בן זוגה המאושר...

'שבוע של הפלגה ומגיעים לארץ ישראל,' התרגש יהודה.

ואכן כך היה. יהודה, נעמי ורחל ירדו מהאוניה בהתרגשות.

יהודה ונעמי נישקו את ארץ ישראל. 'איך התגעגעתי אליך ארץ

נהדרת!', אמר יהודה ושוב נישק את הארץ. נעמי גם עשתה כמוהו

ולחשה לעצמה בהתרגשות: 'הצלחתי!'.                                                          

כשהגיעו לדירה קטנה שיכלו להיות בה בינתיים לחשה ליהודה

בהתרגשות: 'אי'ה בקרוב יהיה לנו תינוק קטן'. יהודה חייך אליה

והיא חייכה אליו, ורחל שלא הבינה מה קורה אמרה: 'מה קורה

לכם?!'.

 

-סוף-

 

 

 

 

  תודה רבה לניצן על הסיפור !

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]