תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

שם הסיפור- לדעת להסתדר בכל מצב

 

כתבה- ברכה פישר מכרם ביבנה

 

 

 

ביישוב קטן ושקט גרות 2 חברות טובות, שושי וחמדה.

שושי- נמרצת וחברהמנית, לא מפחדת משום דבר.

ולעומתה- חמדה, שקטה, עדינה ופחדנית.

ביום שלישי הגיע תורן של שושי וחמדה לסוע לבית התמחוי.

בשעה המיועדת הן פסעו יחדיו לעבר תחנת האוטובוס.

בעודן מחכות כלב בולדוג ענק ולבן הגיח מהצד וחמדה פלטה

זעקת 'אמאלה' מפיה. הכלב, (שכנראה שמו היה אמאלה)

החל לרוץ לכיוונה כשפיו פעור. חמדה החלה לרוץ ולצווח.

למרבה הבושה, אוטובוס של בחורים צעירים החליט לחנות

דווקא על יד התחנה. חייל נחמד שראה את המחזה פרץ

בצחוק, אך בכל זאת נחוש היה לעזור. הוא רץ בכל כוחו

ותפש את הכלב. חמדה פסעה בלב דופק לתחנת האוטובוס,

כשלפתע, הכלב החזק השתחרר מאחיזתו של החייל ורצה

להמשיך בתחרות הריצה יחד עם חמדה. בינתיים, עומדת

שושי על הכסא בתחנה וצוחקת מלא פיה למראה חמדה

שנסה מפני הכלב. חמדה המפוחדת רצה בכל כוחה והשיגה

אותו! (= מחיאות כפיים סוערות=). הכלב, שראה שחמדה

בעלת רגלי האיילה משיגה אותו, הלך משם ביבבות ובפרצוף

בולדוגי נעלב כשאזניו שמוטות לצידי ראשו. חמדה נאנחה

אנחת הקלה וחזרה לתחנה. האוטובוס הגיע, שושי עלתה

במדרגות והמשיכה ישר בין המושבים כשהיא צועקת לחמדה

שתשלם לנהג. 'אבל שושי',  קראה חמדה בהיסטריה,

'אם אני ייפול?', שושי לא ענתה. אבל את פרץ הצחוק

היה אפשר לשמוע עד לקצה האוטובוס. הנהג אף הוא

פרץ בצחוק, הרגיע את חמדה ולקח את הכסף.

כשהגיעו לעיר ראתה שושי את בית התמחוי.

'בואי, חמדה, נחצה את הכביש ונגיע!'.

'אבל אם פתאום תבוא מכונית...?', שאלה חמדה כמעט

בבכי. 'נו, בואי מהר!', קראה שושי ומשכה את חמדה אחריה.

כשהגיעו לבית התמחוי, נפנתה אליהן מבשלת נחמדה

ואמרה בהבנה: 'אה, אז אתן הילדות החמודות שבאתן

לעזור?'. שושי קראה בקול: 'כן', וחמדה רק הנהנה

בראשה בבישנות. המבשלת הפנתה אותן אל המטבח ואמרה:

'אנחנו צריכים לחתוך ירקות, אתן צריכות לחתוך עגבניות

ומלפפונים. את העגבניות יש לשים בקערת העגבניות,

ואת המלפפונים בקרערת המלפפונים.

חמדה ושושי החלו במלאכה מיד כשלפתע זעקת 'אוי'

נשמעה מעמדת המלפפונים, העמדה של חמדה.

'מה קרה?', שאלה שושי את חמדה שפניה הסמיקו והחווירו

חליפות. 'בטעות הכנסתי את המלפפונים לקערת העגבניות!'.

אמרה בקול רועד. שושי חככה בדעתה מה לעשות, כשלפתע,

נכנסה המבשלת ששמעה את זעקת ה'אוי' של חמדה

והבינה הכל. 'לא נורא, לכולנו קורה', היא אמרה כשעל פניה

חיוך רחב. סוף סוף נגמרה העבודה. שושי וחמדה יצאו מבית

התמחוי וצעדו לעבר תחנת האוטובוס. לפתע, נתקלה שושי באבן

שהיתה מונחת על השביל, נפלה והשתטחה על השביל כשהיא

זועקת: 'אי, כואבת לי היד!'. חמדה היתה אובדת עצות.

שושי אמרה לה: 'לכי והזעיקי עזרה, נראה לי ששברתי את היד!'.

חמדה הנבוכה לא ידעה מה לעשות, אבל היא התגברה על

בושתה ופנתה לתייר רוסי אחד שעבר שם ואמרה:

אהם.... א....א.....א...... חברה שלי נפלה ואני חושבת

ש... ש.... ש.... ש.... שהיא שברה את ה.... ה.....

ה..... ה.... היד, אתה יכול לעזור לנו?'.

התייר ענה: 'בטח אני לעזור לכם, אני ללמוד קורסה של חבישה,

אני יכול  עוזרת!'. חמדה הפנתה אותו אל שושי הבוכיה.

התייר בחן את ידה של שושי ואמר: 'אני לחשוב זה רק נקע.

מזלה יש לי תחבושים בתיק שלי!'. הוא הוציא כמה תחבושות,

חבש את ידה של שושי, ואז אמר: 'פעם הבאה תהיה להזהר

שלא אתה נופלת עוד פעם!'. כשהתייר עזב את המקום אמרה

שושי לחמדה: 'תודה רבה, איני יודעת מה הייתי עושה בלעדייך!

ובעיקר כל הכבוד על התושייה ועל כך שהתגברת על הבושה

והפחד!'. חמדה חייכה חיוך שובבי וקרצה לשושי קריצה רבת

משמעות.

 

 

 

תודה רבה לברכה פישר על הסיפור !

 

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]