תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

 

שם הסיפור- דרור

 

כתבה- א.ק.

 

 

 

היה זה בוקר קייצי. רוח חמה נשבה ובישרה על עוד יום חדש.

דלית הייתה בבית עם דרור הקטן שנולד לה זה עתה, בימים

של מלחמות, לכן הוא נקרא דרור (=חופש).

שחר היה בכיבוש הגולן ונהרג בה. החיילים היו צריכים להודיע

לדלית על הבשורה המרה... הם לא ידעו כיצד יעשו זאת.

הם דפקו דפיקות חזקות על דלת ביתו של שחר. דלית פתחה

את הדלת שחיוך נסוך על פניה. הגברים החסונים לעומתה

היו עם פנים רציניות ובלי חיוך. הם הציגו את שמם, החייל

הראשון: 'נתי' והשני: 'מאיר'. הם התחילו לדבר בגימגום:

'ש...שחר הו.. אא הו.. אא...'. דלית אמרה במתח: 'מה?

מה קרה לשחר שלי?'. החייל הראשון שתק והחייל השני ענה

בארשת פנים עצובה: 'שחר נהרג'. דלית קפאה על מקומה.

היא רצתה להעיף את החיילים מביתה ולהכות אותם שבאו לבשר

לה את הבשורה המרה. אבל לא. דלית עצרה בעדה והזמינה

אותם להיכנס. היא אמרה להם בבכי: 'איך שחר נהרג, איך?

אתם הייתם לידו?'. הם השיבו: 'לא, הוא נלחם רחוק מאיתנו'.

דלית החווירה. היא לא ידעה איך לבשר לאבא של שחר על

הבשורה הכואבת. היא ידעה שאביו של שחר אמור לעלות

עוד השבוע ארצה אבל איך יבשרו לו? איך הוא יגיב?.

אולי בכלל לא כדאי לספר לו? לא, אבל מן הסתם הוא ידע.

לפתע נקטע חוט ההרהורים ופינה מקום לקבל את האורחת

שבדלת. 'טוק טוק, טוק טוק'- השכנה מרים נכנסה וראתה את

דלית יושבת חיוורת בין שתי החיילים: 'את בסדר?את צריכה

כוס שתייה?'. 'לא תודה',ענתה דלית בעצב. החיילים אמרו

למרים ששחר מת והיא החווירה גם כן. היא לא ציפתה

לבשורה כזאת. הטלפון צילצל ובקו הייתה אימא שלה:

'הלו אימא, אני לא יכולה עכשיו זה דחוף?'. אימא שלה

אמרה- 'רציתי לדעת אם שחר בסדר'. דלית החווירה.

היא ענתה בדמעות: 'שחר מת'. צילה השתתקה. היא שאלה

רק אם היא סיפרה למשפחה של שחר על זה: 'נראה לי שאני

עוד מעט ילך לבית של חמי ואספר לו על זה אבל השאלה היא

אם לא כדאי להביא עובדת סוציאלית או משהו כזה כי אביו זקן

בא בימים והוא יכול חלילה להתמוטט. את חושבת שכדאי או לא?'.

צילה ענתה באי נוחות:'אני לא יודעת אבל מה שבטוח שאי אפשר

לספר לו את זה בפשטות שהוא מת. בעצם רעיון טוב שתבוא

עובדת סוציאלית, היא תעזור. אני חושבת שזה כדאי'.

 

ביום שלאחר מכן לאחר שאבא של שחר ידע על מות בנו הוא

העביר לכל בניו את זה. כולם התאספו בבית של האב כאילו

שומרים עליו מפני היום הקשה. האחים של שחר באו ביחד

עם האב. ההלוויה היתה קשה ועצובה. דלית לא יכלה לשאת

בעצב והתעלפה. כשהיא התעוררה היא דמיינה את שחר עומד

מולה ושואל לשלומה אך הדמיון התנפץ מתי שנעם נכנס לחדר

מיון. 'הי נעם', אמרה דלית, וחיוך מריר היה על פניה.'שלום,

דלית מה שלומך? איך את מתאוששת?'. דלית הסתכלה בעיניו

של נעם ואמרה בכנות: 'אני מרגישה חסרת אונים, אין לי מי

שיבין אותי אין. אפילו אימא שלי לא יכולה להבין אותי וגם לא

העובדת הסוציאלית'. נעם אמר בעצב: 'אני מבין זה קשה

אבל חייבים לקום מהשבר. אסור לשקוע בביצה'. דלית שתקה.

נעם ניצל את השקט ואמר: 'שחר אמר לי לפני מותו שהוא רוצה

למסור לך דרישת שלום. וגם שלח לך משהו'. נעם הביא לדלית

את המכתב ששחר הספיק לכתוב: 

 

'דלית יקרה! אם אני ימות אני רוצה למסור לך

שאני כל כך אוהב אותך ולא רוצה שתהיי

עצובה. בנינו בית ביחד. דרור נולד והוסיף

שמחה לבית. היה לנו טוב ביחד.

אם חלילה יקרה לי משהו אני מבקש

שתקברו אותי עם הסמל של צה'ל.

אני יודע שיהיה לך קשה אבל תזכרי

שהכל מ'ההוא שלמעלה', ואסור להצטער.

הוא מכוון הכל.

אני רוצה למסור לך יקרה ד'ש ותשלחי את

המכתב לאבא שלי ולכל האחים שלי.

תשמרי לדרור את המכתב כשיהיה כבר גדול

ויוכל לקרוא.

 

נ.ב:

אני רוצה שתתחתני עם נעם. זו הצוואה שלי.

אני לא רוצה שתחיי בעצב. אני רוצה שתשמחי

בחיים שלך,

תבני בית חדש.

 

                 אוהב אותך מאוד,

                                         שחר'.

 

 

דלית בכתה. היא גם הרהרה על המילים ששחר כתב לה:

'ההוא שלמעלה'. מה הוא באמת האמין שיש מישהו שמכוון

הכול ? הוא ידע שזה יקרה לו? הוא רצה שנמשיך את דרכו?

הוא חשב עלי בשעה האחרונה לחייו?

היא נשארה מהורהרת ונעם המשיך לדבר אך הפעם הוא דיבר

לקיר אטום שלא שומע ולא מקשיב.

'דלית אני מציע שנעשה אנדרטה במקום נפילתו של שחר'.

דלית לא ענתה. ההרהורים סחפו אותה למקום של כעס,

חרדה, עצב, חלחול. נעם אמר לדלית בכנות: 'גם לי קשה

עם נפילתו של שחר. שחר היה גבר לעניין, מישהו נפלא.

הוא ידע להקשיב לכל אחד. אהבתי אותו, הוא היה החבר

הטוב ביותר שלי'. נעם הבהיר עוד משהו: 'וגם שחר כתב

במכתב שתתחתני איתי למקרה שהוא ימות'. דלית אמרה

במירמור קל: 'יהיה לי  קשה לשכוח מהעבר. לשכוח את שחר

ולפתוח חיים חדשים מלאי שמחה. איך אני יכולה לשמוח מתי

שבעלי לא כאן. אני רוצה, אבל זה נתון בהרבה דברים עצובים.

יש דברים שאני לא יכולה להגיד אבל את הרוב אני אומרת

ומשתפת, אתה מבין אותי?'. 'לגמרי'. 'וסולח לי אם אני אתן

לך תשובה שלילית?'. 'אני יבין אותך אבל יהיה לי קשה'.

דלית חשבה שנייה ומיד הוסיפה: 'אני קלועה בסיטואציה

שמאוד מקשה עלי. אני צריכה להתנער מהעצב ולחזור לשגרה

ואז יהיה מקום לדון על נישואין שניים'. נעם הבין ואמר: 'טוב,

אני צריך ללכת... אז ביי'. 'ביי', אמרה דלית ונרדמה.

 

עשר שנים קשות חלפו על דלית מאז ששחר נהרג.

היא התחתנה עם נועם לפני 8 וחצי שנים ונולדו לה

עוד שלוש בנות מתוקות: הודיה, אמונה ותהל.

הודיה נולדה מקסימה, מופלאה, יפה, מצחיקה וכשרונית.

היא שיחקה בסרטים והייתה מפורסמת הרבה בעולם.

לאחריה נולדה אמונה. מדהימה וחמודה. יש לה כישרונות

ברוכים. אמונה נולדה כבת שנייה לנועם וכבת שלישית לדלית.  

5 שנים הפרש יש בין אמונה להודיה. אמונה הייתה בת 11

חודשים ותהל נולדה. דלית ונועם עברו תהליך ארוך של חזרה

בתשובה. בנוסף נפתח להם ריב עם שני משפחות: המשפחה

של דלית, והמשפחה של נועם. יום אחד לאחר חמש עשרה שנים

במומבאי שבהודו היה פיגוע בחצות הלילה. היו חמישה נרצחים:

מבוגרת, תאומות בנות חודש, בעל ואישה. בבוקר שלאחריו

נודע לקרובי המשפחה על האסון, ובצהריים הותרו לפרסום

שמות ההרוגים: דלית (האישה המבוגרת), מור והדס (התאומות),

הודיה ונתנאל (הבעל והאישה). המשפחה הייתה בהלם.

נועם קיבל את הבשורה ונשבר. דלית הייתה זו שבבית החולים

רצתה להתחתן איתו. הוא היה בלחץ. הוא לא ידע איך אסף יגיב.

אולי הוא התאבד חלילה. יומיים אחרי הרצח הקשה והבלתי נתפס

הגיעו כתבים לבית חב'ד שבמומבאי ותיארו את מראות הרצח:

'הרצח אכן קשה ואכן כואב. נכנסתי ראשונה וראיתי מראות

איומים. אני לא רוצה להגיד עד כמה. ראיתי את התאומות איך

שהן ניראו במצב הכי קשה. ראיתי את הבעל והאישה נמצאים

בקומה השנייה. הבעל רכון על הגמרא ליד השולחן, והאישה

נמצאת על השטח בחדר המדרגות כשיש עליה סלע.

האישה המבוגרת שכבה ליד התאומות. כנראה שיחקה איתם.

אני נכנסתי ויצאתי מהר. רשמתי את מה שהייתי צריכה והלכתי.

מה שהכי התרגשתי, למרות שאני בכלל לא דתייה ולא שומרת

מצוות זה שהתינוקות נמצאות ליד גמרא שכנראה נפלה מהשולחן

והגמרא שמורה היטב בלי פגע. אני חושבת שאין יותר מרגש מזה'.

נועם נכנס לבית חב'ד ולא האמין לראות שנתנאל רכון על הגמרא

וכאילו שומר עליה מכל משמר. הבית נראה זוועה. האנשים שהיו

נמצאים בבית חב'ד ניסו להציל משהו לאחר שהמחבלים פגעו

בהם, אך הם ראו שאין מה לעשות ואין להם רוח של חיים.

בהלוויה נאמר משפט שהיה מה שסיכם את הרצח:

 

 

'במותם ציוו לנו את החיים'.

 

 

 

 

  תודה רבה ל-א.ק. על הסיפור !

 

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]