תחרות 'סופר נולד'-

 

לקראת שבוע הספר העברי

 

(לפרטים לחצו כאן)

 

 

 

שם הסיפור- לשוב למקור

 

כתבה- אדרת רוזן

 

 

 

 

'דנה! את תכף תאחרי לאוטובוס!' קראה אמא.

זה היה בחופש הגדול. באותו יום בהיר של החופש הגדול

נסעתי לדוד שמואל ודודה אלה שגרים ביישוב תלמי-עד.

הם דתיים ואני חילונית אבל זה לא כזה אכפת לי.

העיקר שחרות היא חברה שלי, ולמזלי, היא אפילו בת גילי.

איזה כיף! אני נוסעת אליהם לשבוע שלם! סוף סוף! כל השנה

חיכיתי לשבוע הזה. אני עדיין מתלהבת מהרעיון שאני הולכת

אליהם לשבוע שלם. בטוח שנעשה כיף. אני רק מקווה שאני

לא אצטרך לשמור אצלם מצוות, כי אז זה יהיה שבוע מבוזבז לגמרי!

 

 

'דנה!' קראה אמא בלחץ.

מיהרתי לרדת במדרגות הבניין, ולהצטרף אליה. חיכינו לאוטובוס

בתחנה שמתחת לבניין שלנו. האוטובוס הגיע.

'נסיעה טובה! תהני!' אמרה אמא, וחזרה לבית.

 

 

'ברוכה הבאה!', קראו חרות ואייל אחיה כאשר נכנסתי בשער

חצר ביתם. 'שלום גם לכם', קראתי בשמחה.

נכנסנו פנימה וכבר התחיל הכיף. בלי שיעורי בית, בלי מטלות

לבית ספר, משוחררת מהכול.

אכלנו ארוחה ומייד התארגנו לבריכה. היא התעקשה שנלך

לבריכה דווקא ביום הראשון שאני אצלם, למרות שהיינו יכולות

ללכת לבריכה גם בכל יום אחר. בלילה היא הלכה לתפילת ערבית.

היא לא התעקשה שאני יבוא, אבל ביקשה שאבוא כל יום לפחות

לתפילה אחת.

היום השני היה מהנה גם הוא. הלכנו ללונה פארק, ולאחר מכן

בילינו את שארית היום בספריה. היום הלכתי לתפילת שחרית.

היה כל כך כיף לשבת שם, ליד חרות, ולהתפלל. המנגינות

המיוחדות, המילים, הסידור. החלטתי שזה לא כל כך נורא

להתפלל, ושאני אבוא כל יום גם אם צריך לקום מוקדם בשביל זה.

את יום שלישי הפכנו ליום בישול, כמו בכל הקייטנות, ובערב יצאנו

להופעה של אודי דוידי. היה שם שמח מאוד. פעם שמעתי אולי

כמה שירים שלו, אולי גם את השם, אבל עכשיו שמעתי אותו

באמת וזה היה מדהים. השירים שלו היו יפים. אני גם אוהבת

את הקצב שיש לו תמיד בשירים...

ביום רביעי הלכנו לסיבוב קניות בקניון, אכלנו פיצה וגלידה.

כשחזרנו מהקניון, (כמובן עם שלל...) שיחקנו דמקה פעמיים.

פעם אחת היא ניצחה ובפעם השנייה אני ניצחתי, אבל נראה לי

שהיא נתנה לי לנצח. היום החלטתי ללכת לתפילת ערבית,

והיה נחמד. אני חושבת שהאווירה היא שגרמה לי לרצות

להישאר בבית כנסת ולא לחזור לבית, אבל הייתי חייבת לצאת.

באסה.

את יום חמישי הקדשנו לסידור הבית והכנת מאכלים מיוחדים

לכבוד שבת. כל היום עבדנו כמו מקדחות. טיאטאנו, ניקינו,

שטפנו, הכנו חלות, ערכנו קניות במכולת, ואיכשהו אפילו

הספקנו להתפלל. חרות הסבירה לי שתמיד הם 'מכינים שבת'-

מכינים את הבית לשבת –ביום חמישי, כי ביום שישי אין מספיק

זמן להכין הכל בנחת ובלי לחץ. וחוץ מזה, ביום שישי נחים

כדי לא להיות עצבניים בשבת, כי אסור. היא אמרה שביום שישי,

לא נלך לשום מקום. רק ננוח. היא אמרה שהיא אוהבת את יום

שישי, כי הוא תמיד רגוע. היא הוסיפה שהיא עוד יותר אוהבת

את שבת, ואת אווירת השבת, ואמרה שהיא לא רוצה לגלות

מה יעשו בשבת, כי זה הפתעה.

הגיע יום שישי. הוא באמת היה רגוע, ונהנתי מאוד.

ביום שישי, התקשרתי הביתה וסיפרתי לאבא ולאמא את כל

חוויותי. הם שמחו לשמוע שנהנתי, וסיפרו מה הם עשו.

הם נסעו לדודה שיר ובילו בים האשדודי. הם סיפרו שהיה

להם נעים ועכשיו הם לבד בבית ומשעמם להם, והם מצטערים

שעוד לא חזרתי.

'אל תדאגו', הרגעתי אותם, 'אני חוזרת כבר ביום ראשון בבוקר,

אני אגיע בערך ב- 12:00.'

ניתקתי ונכנסתי למקלחת כדי להתארגן לקראת שבת.

מראש ידעתי שאני צריכה להביא בגדים מיוחדים לכבוד שבת,

ומאוד התאמצתי להשיג לעצמי כאלה.

שבת נכנסה. הלכנו לבית הכנסת, והפעם היתה התפילה מעט

שונה. שוב היו מנגינות מיוחדות ואווירה נהדרת. רציתי ללכת

כל שבת לבית כנסת. עד עכשיו הספקתי כבר להיות בכל אחת

מתפילות היום-יום הרגילות. לא שידעתי אותם בעל פה,

אבל הרגשתי שתפילות היום יום הן מעט שונות.

תפילות השבת היו יותר נחמדות. אולי זה בגלל שזאת היתה

הפעם הראשונה שלי שהתפללתי בשבת.

הגענו בחזרה לביתם, ואכלנו ארוחת שבת מאוד טעימה.

אולי אני נשמעת קצת חזירה... לא נורא, באמת היה טעים.

באמת ביום חמישי לא הבנתי למה הכנו כל כך הרבה אוכל.

הכנו לדעתי יותר מדי, אבל הרבה הרבה הרבה יותר מדי אוכל.

זה היה בסה'כ ארוחת ערב, אבל לפחות היה טעים. הרגשתי

שם, כשאכלתי מכל הדברים חזירה ביותר...

בבוקר קמנו יותר מאוחר משאר הימים. רק בשבת בבוקר חרות

לא הולכת לבית הכנסת. היא קמה ב- 8:30, מתארגנת-

מתלבשת, מתפללת ולאחר מכן היא עוזרת בשטיפת הכלים

ובהכנת סלטים חיים לארוחת הבוקר. זה בוקר שבת רגיל

של חרות. בוקר שבת רגיל שלי נראה כך- אני קמה ב-

10:00-10:30, מוציאה לי דגנים, לחם ופירות. אני מכינה

לעצמי חביתה וזוללת את האוכל. אחרי זה אני עושה את

הפעולות הבאות, כל פעם בסדר אחר: פותרת תשבץ,

מכינה ש.ב, משחקת בטאבלט, משחקת וצופה במחשב,

צופה בטלוויזיה, מבלה עם אמא בבריכה/ים... הבנתם כמה

שונה הסדר בוקר שלי משל חרות?...

התיישבנו לאכול ארוחה. גם הפעם הארוחה היתה מפוארת.

אייל ושמואל אמרו דבר תורה והציגו הצגה קצרה. שרנו המון

שירים, צחקנו ופטפטנו על שטויות. שאלנו אלה את אלה חידות,

סיפרנו בדיחות ועשינו חיים בארוחה (עד כמה שאפשר לעשות

חיים בארוחה...:)).

אחרי הסעודה שאלתי את חרות מה הם עושים עכשיו.

היא אמרה שהיא ואייל משחקים משחקי קופסא, אחרי זה

יוצאים לטייל, ואז נחים. שיחקנו 'רביעיות' ואייל ניצח. שיחקנו

'סולמות וחבלים', ושוב, אייל ניצח. אחרי זה שיחקנו 'יניב'

בקלפי מלחמה, והפעם, חרות ניצחה. אחרי זה יצאנו לטייל

וכשחזרנו הלכנו לנוח.

חרות העירה אותי ואכלנו עוד ארוחה. זאת היתה ארוחה

שהיא בין הצהריים לערב. כשסיימנו לאכול אותה היה כבר חושך.

כשהתחלנו לאכול אותה היה עדיין אור. הסעודה הזאת דמתה

לקודמותיה, והייתה אף היא מוצלחת ביותר. נהנתי מכל דקה.

שמואל ואייל חזרו מתפילת ערבית (מסתבר שבשבת חרות

לא מתפללת בביהכנ'ס שום תפילה חוץ מתפילת ערבית

שביום שישי). שמואל עשה הבדלה ואחרי כן שרנו שירי הבדלה.

התארגנו לשינה וידעתי שאני לא רוצה לעזוב מחר את המקום

הנפלא הזה. גם אצלנו בבית נפלא, ואני מאוד אוהבת להיות

בבית שלי. שלא תבינו אותי לא נכון, התגעגעתי, וגם אצלנו

האווירה תמיד של כיף ושל משפחתיות, אבל לא כמו כאן.

הבוקר הגיע, ואני לא רציתי לחזור הביתה אבל כן רציתי

לחזור הביתה. התארגנתי מהר. נפרדתי מהמשפחה המדהימה

הזאת שלימדה אותי הרבה יותר מכל מה שאני לומדת בשבועיים

רגילים.

 

הגעתי הביתה. קפצתי על אבא ואמא בחיבוקים, וסיפרתי להם

הכל. סיפרתי להם גם שחשבתי על זה, ושאני רוצה... לחזור

בתשובה. כן, כן, לחזור בתשובה. ושאני רוצה שגם הם יחזרו

איתי בתשובה. הסברתי להם שהיה לי שבוע מדהים, ושלמדתי

המון על היהדות. הפצרתי בהם שנחזור בתשובה. הם הבטיחו

לחשוב על זה. אני יודעת שזה לא נשמע טוב שמתלבטים אם

לחזור בתשובה או לא כי בד''כ זה או שחוזרים בתשובה,

או שלא חוזרים בתשובה, אין כאן מה להתלבט. אבל זה לא

מה שהיה במקרה שלנו.

ההורים שלי הפתיעו אותי. למחרת הם אמרו שהם כבר דאגו

למצוא חנויות מתאימות בהם נוכל לקנות דברים מיוחדים של

הדתיים. הם הודיעו שאנחנו הולכים היום לרב בצהריים,

והוא יעזור לנו בתחילת דרכנו. וצריך שכולם יבואו לרב,

לכן לא לקבוע שום דבר לצהריים.

 

זהו, כאן תם סיפורי, אני ומשפחתי חזרנו בתשובה. 

שנה אח''כ נולדה לנו עוד בת למשפחה.

היא נקראה- אודלי'ה, אודה לה'. אודה לה' על כל חסדיו,

ועל שעזר לנו לחזור בתשובה שלמה בעוד מועד.

אודה לה' שאנחנו דתיים, שאנחנו נמנים עם אותם ''דויסים'.

כי אנחנו, כל המשפחה, מודים לה' על כל חסדיו

שעשה עמנו. 

                   

                       תודה לך ה'!

 

 

 

                  -סוף-

 

 

 

* סיפור זה מבוסס על סיפורים שיכולים לקרות במציאות.

 

 

 

 

 

 

תודה רבה לאדרת על הסיפור !

 

 

 

[שמות הזוכים והפרס של התחרות יפורסמו בעזרת ה'

בסוף שבוע הספר- מוצאי שבת פרשת חוקת]