חכמולוגי
בלוג

עדים צעירים

 

 

 

שלום ילדים !

 

 

 

 

 

 

 

ביום שני הקרוב, כ'ח ניסן, יחול יום השואה (שנדחה מיום ראשון). 

וכמו שנה שעברה, גם הפעם כולנו מתחברים ליום החשוב הזה!

 

 

פרוייקט 'עדים צעירים' 

 

השואה הנוראה התרחשה לפני 70 שנה ורוב רובם של הניצולים

כבר לא היו ילדים בתקופה ההיא.

לכן הולכת ופוחתת כמות העדים שלנו שחוו בעצמם את השואה 

משנה לשנה. לא רחוק היום בו כבר לא יהיה מי שיספר ויזכיר לנו מה 

קרה שם ובאיזה מצב היינו.

לכן הגיע הזמן לשאול, לברר, לחקור ולדעת בעצמנו מה בדיוק קרה

כדי שנוכל להמשיך ולספר את הסיפור לדורות הבאים וחלילה לא נשכח!

 

 

שאלו את הוריכם, את הסבים ואת הסבתות שלכם מהו יום השואה

בשבילם. כתבו לנו סיפורים אישיים של ניצולים שאתם מכירים ואנחנו

נפרסם אותם ביום שני ונשתף את כולם!

 

כי ביום השואה הקרוב כולנו מתחברים

מצטערים יחד, מתחזקים יחד, זוכרים יחד וממשיכים יחד !

 

אז קדימה ילדים... ובהצלחה !

 

שלחו אלינו לכתובת - [email protected]

 

 

 

 

ראיינתי את סבתי (מאת רננה ריגר)

 

ש: מתי ואיפה נולדת?

ת: בו' בתמוז בצ'רנוביץ שברומניה.

ש: כיצד את זוכרת את הבית בו גדלת? באיזו שפה דיברו?

ת: אידיש וגרמנית. היה קשה לזכור את הבית כי גלינו למחנות.

ש: באיזה גיל היית כשעלתה המשפחה לארץ? מה היה המקום

הראשון אליו הגעתם בארץ?

ת: הייתי בת עשר. הגענו לחיפה.

ש: מה היה הרקע ההיסטורי שבו גדלת?

ת: השואה

ש: מי היו הורייך? היכן נולדו?

ת: אבי  ר' שאול, נולד באוסטריה, ואמי, גיטל פסיה, נולדה ברומניה.

ש: מה עיסוקך, ומהם תחביבייך? האם היו לך עיסוקים אחרים

במשך חייך?

ת: אני בפנסיה. אני אוהבת לבשל ולאפות, ובצעירותי עסקתי בתכשיטים.

ש: האם יש סיפורים או אירועים שנחרתו בזיכרונך?

ת: בזמן השואה שלח האדמו'ר מוואסלווי סכום כסף על מנת לעזור ליהודים במלחמה. האנשים שאליהם הגיע הכסף לא השתמשו בו בצורה נכונה, והאדמו'ר ביקש שיעבירו את הכסף לאבי על מנת שיתן אותו ליהודים שזקוקים לו. אבי קיבל את הכסף ,אך לא יכול לחלק את הכסף בגלוי מפני שחשש שהגרמנים יתפסו אותו. לכן תפרה אמי כיסויים למטבעות והסוותה אותם ככפתורים בחליפה של אבי. אבי נסע בדרך ועבר ליד תחנת משטרה גרמנית. הגרמנים עצרו אותו ולקחו אותו לתוך החדר. הם מצאו את המטבעות ולקחו אותם. לאחר מכן פשטו את הבגדים מאבי והלקו אותו בשוט רותח , כי חשדו שיש אצלו עוד כסף. לאחר שתים עשרה שעות ראו שאינם מצליחים לחלץ ממנו עוד, ועזבו אותו לנפשו. הוא עלה לכרכרה והוציא את הממחטה מהכיס, והמטבע האחרון נפל ממנה.

 

 

סיפורו של אהרן כהן

 

היתה בתקופת השואה חבורת פרטיזנים, שמסרה את הנפש שלה כדי להציל יהודים!! יום אחד הם שמעו צעדים מתקרבים הם עלו לבית עץ קטן, כדי שלא יגלו אותם, אבל אחד מהם עשה את צרכיו כי לא יכל היה להיתאפק. נוצר כתם גדול על האדמה (מתחת לבית העץ) ואז הנאצים ימ'ש ראו את הכתם הזה והבינו שיש למעלה פרטיזנים. הם עלו וירו בכולם!!! חוץ מאחד!!שהצליח להינצל ולא פגע בו אף כדור ב'ה. הוא הצליח לעבור את השואה והוא ניצל!!! היום הוא חבר של אבא שלי ויש לו סיפורים מדהימים ומרגשים!!!

 

 

סיפורו של ישי דויטש מיד בנימין

 

סיפור העלייה לארץ ישראל/ישי דויטש, כיתה ה'

 

הקדמה
סבתא שלי בת 78, ניצולת שואה. נולדה בהונגריה בכפר קטן במחוז דברצן. 
הם נחשבו למשפחה אמידה והתפרנסו ממכירת יין ומגידול ארנבות לצמר.
ביקשתי ממנה שתספר לי את סיפור עלייתה לארץ לאחר השואה והנה הסיפור לפניכם:

סבתא  מספרת:

בזמן השואה הייתי כבת 10 ובסיומה הייתי כבת 12.

לארץ הגענו באנייה בגלל שלא היו אז מטוסי נוסעים וברגל אי אפשר להגיע מאירופה, כי צריך לחצות את הים התיכון. 

הגענו לאוניה ענקית (בערך כמו שני בתים). 
הייתי בת 12 והיינו בתוך האוניה הרבה מאוד אנשים. 
בגלל שלפני זה האונייה הייתה אוניית פחם, אז לא היו מיטות ושמו מדפים על הקירות וכולם ישנו על המדפים, ולכל משפחה היה מדף אחד.לנו היה את המדף הכי גבוה אז מי שישב נפל עליו פחם.

לפני שעלינו לאונייה, כל אחד לקח איתו תרמיל ובו היו קצת בגדים ודברים חשובים, ולי הייתה גם בובה מסבתא שלי.
הייתה אונייה לידנו כל הדרך ששם היו  שתי אחיותיי וגם החתנים שלהם, והאנייה שלהם טבעה, ובניסי ניסים הם הצליחו להציל את עצמם ועלו לאוניה שלנו בעזרת חבל רק עם הבגדים שעליהם,כי את כל הרכוש הם לא הצליחו להציל, וכל השמיכות שלהם שבתוכן היו צמידי זהב ודברים יקרים – הכל טבע!

 

סיפור הבובה:

הייתה לי בובה שמאוד שמרתי עליה כי קיבלתי אותה מסבתא שלי אחרי המחנות (בשואה).
כשהגענו לישראל, האנגלים אמרו לנו לרדת מהאוניה ובדקו בכל הדברים של כולם אם אין להם נשק.
הם חיפשו בתיקים,בכיסים,בבגדים, ולי הם חיפשו בתוך הבובה.   החייל האנגלי קרע את הבובה לחתיכות כדי לבדוק שלא החביאו שם נשק והייתי מאד עצובה שאין לי בובה, אבל לא בכיתי.
אחר כך שלחו אותנו לקפריסין.

 

החיים בקפריסין

אם תישאלו אם היה לנו משעמם כבר תקבלו תשובה.
האנגלים הביאו לנו שמיכות, וכל היום פרמנו אותם והכנו מהם סוודרים. האהלים שבהם ישנו היו עשויים ממספר שכבות של בד אז הורדנו שיכבה אחת והכנו מכנסיים.
אחותי פגשה שם בחור שהיא רצתה להתחתן איתו, אבל הייתה לנו בעיה – לא הייתה  לנו שמלת כלה.
אז קנינו מצנח לבן מאחד החיילים הבריטיים ועם המצנח הזה שעשוי מבד משי לבן ודק – תפרנו  לאחותי שמלת כלה ועם השמלה הזאת השתמשו אחר כך כל הכלות שהתחתנו בקפריסין.
בקפריסין הייתי תשעה חודשים ואז העבירו אותנו לארץ ישראל         למחנה מעצר ליד חיפה שניקרא עתלית.

 

בעתלית:
כשהגענו לשם זה ממש הזכיר לנו את השואה, כי המחנה היה מוקף בגדר ולא יכולנו לצאת וגם לא יכלו להיכנס. אבל האמת היא שבעצם לא היה ממה לפחד כי העבירו אותנו לשם רק כדי לדעת שבאמת אין לנו מחלות לפני שאנחנו נכנסים לארץ. 

סבא וסבתא שלי כבר היו בארץ והם באו לראות אותנו רק דרך הגדר כי האנגלים חששו שאולי יש לנו מחלות והם פחדו שנדביק אנשים אחרים, וגם פחדו שנברח.
השליחים מארץ ישראל שהביאו אותנו לארץ אמרו לנו לא לאכול את האוכל של האנגלים כמחאה שהם לא נותנים לנו להיכנס לארץ, אבל אבי אמר למי שאמר זאת, שאני הייתי מספיק רעבה בשואה.

אחרי מחנה המעצר בעתלית, העבירו אותנו לקריית שמואל ואז שיחררו אותנו וכל אחד הלך למשפחה שלו שבארץ ישראל.

אני הייתי בת 12-13 ורשמו אותי לבית – ספר.
את לימודיי בהונגריה הפסקתי בכיתה ד' בגלל מלחמת העולם והיה חסר לי הרבה חומר לימודי ומשום כך מאוד שמחתי שעכשיו אוכל להשלימם.

 

בבית הספר בישראל:

לא ידעתי עברית כל כך טוב, כי הייתי עולה חדשה.
בגיל 13 היה לי מבחן בדקדוק ורציתי מאוד להצליח בו אז התכוננתי אליו הרבה מאוד זמן והשקעתי מאוד.
בסוף הצלחתי במבחן וקיבלתי ציון מעולה, אבל המורה אמרה לי שאני העתקתי! אני ידעתי שזה לא נכון כי אפילו לא חשבתי על דבר כזה להעתיק! אז פשוט יצאתי מבית הספר ולא חזרתי אליו יותר אף פעם...

היום יש לי ברוך ה' הרבה ילדים, נכדים ונינים והם לומדים את כל מה שאני לא הספקתי ללמוד בחיים.    

 

 

סיפורה של מעין גול מהמושב מגדל

 

 

מלחמת העולם השנייה, גרשון וחנה פולק, זוג הולנדים יהודים מנסים להימלט מכל הצרות שמביאים הגרמנים עליהם. בחסדי שמים הם מוצאים מסתור במרתף של גוי נחמד, חסיד אומות העולם אשר מוכן לסכן את עצמו בשבילם. הם נשארו שם במשך שנתיים עד שיום אחד הם מגלים שחנה בהריון, מכיוון שהיא לא יכולה ללדת במרתף וצריך בית חולים אך אם תלד בבית החולים שבאמסטרדם (עיר הבירה של הולנד) יזהו אותה גויים שמכירים אותה וילשינו לגרמנים לכן מבריחים אותה בזהות גויה לכפר רחוק שם תלד. וגרשון נשאר במרתף. גרשון שהיה אומן ציור החליט שהוא כותב ומצייר ספר מתוך תקווה, אמונה ואהבה גדולה שבבוא הזמן יוכל להראות את הציורים התמימים, ולספר את הסיפורים האופטימיים לבן או לבת העתיד\ה להיוולד לו. את הספר הוא כתב על גבי ניר צהבהב במידות 23x31 ס'מ. (את הספר אפשר למצוא ביד ושם כתוב בשפה ההולנדית מפי גרשון גררד פולק (בכינויו המחתרתי Dibbesz) בינתיים אי שם בכפר הרחוק חנה יולדת במזל טוב את ביתם הבכורה- אלס או בשמה העברי תרצה ונשארת איתה באותו מקום שבו ילדה אותה עד סיום המלחמה.

 

נגמרה המלחמה, גרשון ושרה נפגשים בהתרגשות וגרשון רואה

את ביתו בפעם הראשונה.

 

גרשון וחנה מחליטים להישאר בהולנד. שם נולדים להם עוד כארבעה

ילדים. תרצה גודלת, גומרת את היסודי, עוברת את החטיבה וכשמסיימת את התיכון הופכת לרכזת בבני עקיבא. שם החל מהפך בחייה: אחד השליחים של בני עקיבא שבא מהארץ מצליח לשכנע את תרצה לעלות לארץ ותרצה אכן עולה. אחריה עולים גם הוריה.

 

שם בארץ ישראל פוגשת תרצה את אריה גול ומתחתנת איתו ונולדים להם שלושה ילדים חמודים: יאיר תמר ומיכל. שלושת הילדים גדלים, מתחתנים ואף הם מולידים ילדים הרי הם אנחנו, הנכדים. כן, גרשון ושרה הם סבא רבא וסבתא רבתא שלנו ותרצה היא סבתנו. אומנם שלושתם כבר לא בין החיים, גרשון ושרה או כפי שהם נקראים בפינו 'אופה' ו'אומה' (אופה= סבא בהולנדית, אומה= סבתא בהולנדית) נפטרו מזקנה ותרצה או סבתא תרצה- ממחלה. אך הם איתנו ברוחם והם תמיד יישארו איתנו כי אלה הגיבורים שלנו!

 

בין השורות

אופה-גרשון זכה לראות בחייו שלושה נכדים ושלושה עשר נינים מתוך שמונה עשר רק מילדה אחת שלו (תרצה)! אז תעשו את זה פחות או יותר כפול חמש כמספר ילדיו ותוכלו לראות כמה נכדים ונינים זכה לראות (בלי עין הרע כן ירבו Smile)

 

 

 

התגובות שלכם

  • יסכה
    ב' אלול תשע"ז
    עצוב