אינכם מחוברים. על מנת לצפות בכל תכני האתר עליכם להיות מנויים ולהתחבר!
חכמולוגי
בלוג

פרשת בהעלותך- 'יש על מי לסמוך'!

 
 
 
 
שלום ילדים!
 
 
 
 
 

'יש על מי לסמוך'/חיים ברנסון

 

 

לא, לא צריך להתגאות. רק להנהיג.

בפרשה הלויים מתמנים לעבוד במשכן. כחלק מתהליך הכנתם,

בני ישראל סומכים עליהם את ידיהם.

זו לא הסמיכה הראשונה בתורה. פגשנו כבר כמה סמיכות.

של בעל הקרבן על קרבנו. האם הלויים הם הקרבנות של עם

ישראל? ואם לא - מה הקשר בין שבט לוי לקרבן?

בעל הקרבן רוצה להתקרב לה‘. הוא רוצה להזדכך, להתעלות.

את נפשו הבהמית הוא רוצה להקריב לה‘. אבל הוא לא יכול להקריב

את עצמו. קרבנות אדם - מחוץ לתחום.

בשביל זה ה‘ נתן את הקרבן. בהמה השייכת לאיש

(ומתוך כך גם קשורה אליו בקשר פנימי) שכאשר היא עולה לה‘,

החלק הבהמי שבתוכו מתעלה.

לפני הקרבת הבהמה, בעל הקרבן סומך את ידיו על הבהמה.

סמיכה זו אינה רק הנחת ידים על הראש. הוא נשען עליה בכל כוחו.

אפשר להסתכל על ההשענוּת הזו מכמה כיוונים, וייתכן שכולם

נכונים: מצד אחד, האדם נסמך על הבהמה. בלעדיה, הוא יאבד

יציבות. מצד שני, חלק האדם מכניע ומכופף את חלק הבהמה.

מצד שלישי, בניגוד להנחת יד רופפת על הראש, בהישענות

כזו יש חיבור הדוק בין האדם לבהמה.

החלק הבהמי הוא הבסיס שעליו מתייצב החלק האנושי.

בלי אכילה, שינה והתרבות, לכל הערכים שלנו לא היה קיום

בעולם. החלק הבהמי הוא התשתית הבסיסית לקיום.

אבל אסור שהתשתית תעמוד בגובה התקרה.

ההנהגה חייבת להיות בידי הצד האנושי, השכלי, העליון.

לפעמים הוא יצטרך לכופף את החלק הבהמי שמרים את ראשו,

אך לא מתוך עריצות, אלא מתוך חוסר בלבול. הוא ינהיג איך שהכי

טוב, וכך, יהיה חיבור נכון וטוב בין שני החלקים.

בסיום התהליך, האדם מקריב את הבהמה. מיצור מגושם,

הוא הופך אותה לקרבן העולה לה‘. הוא מרומם אותה למדרגה

מאוד גבוהה, שמבחינה מסוימת, גם הוא עצמו לא זכה לה.

דבר דומה היה בלויים. בגלל הנפילה בעגל, בני ישראל לא יכלו

לעבוד לפני ה‘. הלויים, השבט הקדוש שבעם, עשו את זה בשבילם.

בכניסתם לתפקיד, הלויים היו צריכים הכנעה מסויימת.

אל להם להתגאות במעלה לה זכו. עליהם לזכור שהם שליחי

העם, ושליח לא מתגאה על שולחו. מנגד, עם ישראל צריך

לזכור ששליחיו מזכים אותו ויוצרים עבורו את התשתית.

תשתית עמֵנו היא עבודת המשכן והקשר לה‘. כך נוצר חיבור

טוב בין חלקי עם ה‘, והעם כולו מתרומם ומתעלה.

מנהיג הפועל מתוך ענוה, מושך את מונהגיו להתקשר אליו

ולסמוך עליו.

 

 

 

פעם, היה החזון איש זצ'ל חלש מאוד. חלש כל כך, עד שהרופא

אסר עליו לדבר בלימוד, כדי לא לפגוע במצבו הבריאותי.

ולא רק לדבר אסר עליו הרופא - אפילו לכתוב הוא אסר.

הרופא ציווה שהחזון איש פשוט ישכב במיטה בלי להתאמץ.

זו היתה גזירה שהחזון איש לא יכל לעמוד בה, והרופא הסכים

להתיר לו לומר בכל יום... שלוש מילים. וכך, במשך תקופה,

בכל יום היה מגיע אליו תלמידו, והחזון איש זצ“ל היה מכתיב לו

שלוש מילים בלבד. יום נוסף ליום, מילים התחברו למילים,

שלישיות הצטוותו לשלישיות, ולעולמנו הגיעו עוד חידושים

מתורתו של החזון איש זצ'ל, חידושים של 'תפסת מועט - תפסת'.

 

ומכיוון שסיפור זה קצר, נביא סיפור נוסף, הקשור לחג השבועות:

בביתו של הרב אליהו זצ“ל, הרב היה מעביר שיעור בגמרא

לבעלי בתים. פעם, לפני חג שבועות, שניים מבאי השיעור

התווכחו ביניהם לפני תחילת השיעור. האחד צידד באכילת

מאכלי חלב בחג, והשני - ”חס ושלום! חלב בחג?! חילול הקודש.

בחג אוכלים בשר“. נכנסו לשיעור, ובאמצע השיעור אחד מהם

שאל את הרב: ”מה הרב אוכל בשבועות, חלב או בשר?“.

ענה לו הרב: ”אני אוכל מה שהרבנית מכינה“.   

 
 
 
 
יש גם לכם רעיון שלמדתם מהפרשה?
 
הצלחתם להקשיב ולהבין מה הפרשה אומרת לכם...?
 
שתפו אותנו פה בתגובות למטה או שלחו אלינו למייל הרגיל-
 
 
 
 
 
 
 
 
ש-ב-ת ש-ל-ו-ם !-!-!
 
 
 
 
 

התגובות שלכם

  • ינון
    כ' סיון תשע"ח
    יש אני ראשון