אינכם מחוברים. על מנת לצפות בכל תכני האתר עליכם להיות מנויים ולהתחבר!
חכמולוגי
בלוג

פרשת שלח-לך- טעים=בריא

 
 
 
 
שלום ילדים!
 
 
 
 
 

'טעים=בריא'/חיים ברנסון

 

 

למה שבן אדם ישקר לעצמו? כי זה המוּסר! 

בפרשה משה רבנו שולח שליחים אל הארץ להכשיר את הקרקע לעליית עם ישראל לתוכה. השליחים חוזרים ומניאים את לב העם מלעלות. ארבעים שנה במדבר.

למה חטאו המרגלים? מה גרם להם להשיב מה שהשיבו? הזוהר הקדוש כותב: הם ידעו שרק במדבר הם יוכלו להיות נשיאי המטות. בארץ הם יאבדו את התפקיד. מה עשו? גרמו לעם ישראל לא לרצות לעלות לארץ ישראל.

הם אמנם מתו במגפה ולא המשיכו להיות נשיאים, אך הפיתוי לזנוח בצד את השליחות למען הטובה האישית לא שמור רק לנשיאי ישראל במדבר. גם לא למנהיגים אחרים. הוא עלול להופיע אצל כל אחד מאיתנו. 

בתור נשמות קדושות, אנחנו שליחים. שליחים שנשלחו מהשמים לארץ כדי להכניס לתוכה כמה שיותר מטוב ה‘. חיינו הארוכים (עשרות שנים זה המון) מלאים באפשרויות לעשות זאת: תרי“ג דרכים ואלפי נתיבים ושבילים.

המיוחד בשליחותנו (בניגוד לזו של המלאכים) הוא שהיא נעשית על ידי בני אדם עם נטיות נמוכות (לגאוה, לאוכל), רצונות קדושים (לקרבת ה‘, לעשיית חסד, לענוה) ויכולת בחירה. וזה מה שעושה אותה למעניינת במיוחד.  

קחו לדוגמה את המצב הבא: קבגוצת חברים יושבת ומדברת בליל שבת. מ‘ (שם בדוי) יכול להשחיל באמצע ירידה חדה על מישהו ולהצחיק את כולם. על חשבון החבר. זה יוסיף לו לאגו, אך זו עברה חמורה. התנגשות חזיתית בין נטיה נמוכה לרצון קדוש.

מה עושה הבחור? שלוש אפשרויות לפניו:
א. להחליט שהוא רוצה לצאת מכאן עם התקדמות, ואז לבחור בטוב ולוותר על הנפילה לרע.                                                    

ב. להחליט שהפעם הוא מוותר ליצר (”לעצמו“), להחליק וליפול.

ג. לא לוותר על שום צד. ללכת עם התאוה ומצד שני להיות מוסרי. הוא ישכנע את עצמו שמה שהוא רוצה זה מה שטוב באמת, זה המוסרי, זה בעצם רצון ה‘. נימוקים כמו: ”זה בצחוק“, ”הגיע הזמן שמישהו יאמר לו את האמת בפרצוף“ או אפילו מצוות ”הוכח תוכיח“ יכולים לעלות במוחו. לפעמים אפילו באופן בלתי מודע.

האפשרות האחרונה היא הגרועה מכולן. לבלוע רעל ולחשוב שזה ויטמינים. להניח את השליחות במצב המְתנה, שלא תפריע, ולבחור במה שרוצים בלב שקט. במצפון מושקט.

חוץ מההפסד המקומי בנסיון, הרמייה העצמית עלולה להקהות לאדם את רגש היושר הבריא ולאבד לו את קצה החוט לטפס איתו שוב למעלה. עדיף להיות ישר ולכאוב בנפילה מאשר להדחיק, להכחיש ולאבד את המצפון. שבפעם הבאה יוכל להציל מנפילה. ולזכוֹת בברכה השמורה לשליח נאמן.

 

 

ר‘ בן ציון פריימן זצ“ל הוצרך פעם לצאת מהארץ לחו“ל. ארז את חפציו, עזב מירושלים והחל לנסוע. בדרך, חום גופו טיפס לארבעים מעלות. במצב כזה אי אפשר לנסוע. חזר. גם חומו חזר למצבו התקין. לאחר זמן מסוים, נסע שוב. ושוב חומו זינק. שוב חזר. והבריא. ר‘ שלמה זלמן אוירבך זצ“ל הכיר את ר‘ בן ציון. הוא דיבר איתו ואמר לו: ”אני יודע שחביבה עליך מאוד ארץ ישראל, אבל בדעת התורה שלך אתה החלטת שאתה צריך לנסוע, אז בפעם הבאה אתה תיסע ולא יהיה לך חום“. וכך היה.

 

פעם אמר הרב פריימן זצ“ל לאדם: ”אני יודע היכן בדיוק גבולותיה של הארץ בים“. ”כיצד?“. ”כשאני צריך לצאת לחוץ לארץ, כשאנחנו מגיעים למקום מסוים בים, אני מתחיל להרגיש לא טוב. שם הקצה“, ענה ר‘ בן ציון. ”ייתכן שההרגשה הלא טובה נובעת פשוט מטלטולי הדרך“, הציע בן שיחו. ר‘ בן ציון לא הסכים: ”גם בדרך חזרה עוברים באותה הדרך, ולא חשתי בה בשום פעם הרגשה לא טובה“. (מתוך הספר 'לבקר בהיכלו')

  

 
 
 
 
יש גם לכם רעיון שלמדתם מהפרשה?
 
הצלחתם להקשיב ולהבין מה הפרשה אומרת לכם...?
 
שתפו אותנו פה בתגובות למטה או שלחו אלינו למייל הרגיל-
 
 
 
 
 
 
 
 
ש-ב-ת ש-ל-ו-ם !-!-!
 
 
 
 
 

התגובות שלכם