ישבתי במכוניתי בדרך חזרה מן העבודה תקוע בפקק בכביש ירושלים תל-אביב.

זה עתה סיימתי לשמוע ברדיו את שיעורו של הרב נחום נרי'ה שליטא בנו של הרב משה צבי נרי'ה זצ'ל. כיום אני אדם דתי שומר תורה ומצוות אך אלמלא הרב נריה אני כלל לא בטוח שהייתי כזה היום.

התחלתי לחשוב ולשחזר את תקופת היותי בישיבה ואת השפעתו של הרב על הנוער הדתי לפני, אחרי, על כולם ועלי!

בעבר בזמן שהייתי נער צעיר חששו אנשים להראות דתיים שלובשים כיפה, לא סרוגה, לא שחורה וגם לא כיפת 'ילד טוב ירושלים'. כאשר עבר ילד דתי ליד תנועה כגון 'השומר הצעיר', 'זכה' לכינוי 'אדוק פיסטוק'. משום מה כינוי זה בייש את הנוער הדתי אך הרב נריה לאט ובעדינות גרם להרגיש גאים בעצם עובדת היותנו דתיים ולחזור למסורת.                                                                            

סיפר לי בוגר הישיבה שכאשר הם הגיעו לישיבה בפעם הראשונה צירף הרב כמה בוגרים שירגישו בנח וסיפר להם שהוא חזר זה עתה מ'קן' השומר הצעיר בחדרה וסיפר את מה שקרה לו שם [1]. אותו בחור חשב הרב היה ב'קן' השומר הצעיר בחדרה ולא קראו לו 'אדוק פיסטוק'. הוא דיבר איתם עוד ואז לאט לאט הם הסירו את הברט שהיה על ראשם וחבשו את הכיפה הסרוגה!

הישיבה בכפר הרוא'ה הייתה ישיבה חצי דמוקרטית זאת אומרת שכל תלמיד שרצה להתקבל לישיבה בכפר הרוא'ה היה צריך לעבור מבחני קבלה אצל הצוות בכדי לבדוק האם הוא מתאים ללימודים בישיבה ולאחר מכן היו החבר'ה צריכים להחליט אחרי תקופת בחינה בה אתה נמדד על ידי הבחורים האם אתה ראוי מבחינה חברתית להיות בישיבה או לא. הם בדקו האם אתה מתחשב או אנוכי, עניו או מתנשא, חבר או אויב, חברותי או לא. לאחר תקופה זו הודיעו הבחורים האם אתה יכול להשאר לתמיד , האם אתה יכול להשאר על תנאי או האם אינך מתאים ואתה עוזב את הישיבה! תקופת הבחינה היתה מתחילת ה'זמן' עד ליום כיפור של אותה שנה ומיום יכפור עד לשבועות של שנה זו. אני זוכר את תקופת הניסיון הזו כמה השתדלתי לעזור לחברי ולהתנדב לעזור. אך עם כל זאת לא רציתי להיות שפוט. כל כך רציתי לעבור את ה'מבחן', להישאר להיות תלמיד בישיבת בני עקיבא כפר הרוא'ה ולהיות תלמידו של הרב נרי'ה. לא אשכח את יום הכיפורים ההוא בישיבה. את תפילותיו המרוממות של הרב ואת הכוונה וההשתדלות של כל הבחורים ואת אווירת הקדש והחרדה של יום כיפור שבמוצאו קיבלתי את התואר 'תלמיד'. התואר שנשאר עד שבועות בו קיבלתי בהתרגשות ושמחה כמו רבים מחברי את התואר 'חבר'. כה גאה הייתי אז בעצמי שהנני מתאים לא רק להיות תלמיד בישיבה זו אלא אף להיות 'חבר' בישיבת כפר הרוא'ה.

שנת השפל ביראת השמיים שלי הייתה בכיתה י'ב. הייתה זו שנה בלחץ נוראי של בחינות בגרות, קבלות לישיבה גבוהה ולימודים כך שיראת השמיים תפסה אצלי מקום שני בסדר העדיפויות. היה זה בשבוע חורפי, אמצע תקופת הבגרויות, השבוע בגרות במתמטיקה, שבוע הבא באנגלית ועוד לא נגמרה הרשימה.

ביום סגרירי אחד באמצע השבוע התכבדתי להיות שליח הציבור בתפילת מנחה. אודה ולא אבוש- קצב התפילה שלי היה מדהים במהירותו. זה היה ממש שבירת שיאים. מיד לאחר התפילה קרא לי הרב נרי'ה לבוא אליו. לתומי חשבתי שהוא רוצה להעיר לי על הקצב המהיר מאד של תפילתי. ניגשתי אליו בכניעה מחכה להערה (כי הרב אף פעם לא כעס תמיד העיר בנחת וגם אם כעס הרי שביקש סליחה מן התלמידים).

'יוסל'ה', אמר הרב, 'בברכה השנייה אמרת 'מחיה מתים אתה רב להושיע' בלי פיסוק. יש להפסיק בין 'אתה' ל'רב להושיע''. יותר ממה שאמר לי הרב, קלטתי את שלא נאמר...

אני ממשיך להפליג בזיכרונותיי ונזכר באכפתיות של הרב ובהשתתפות שלו. למשל בשנותיה הראשונות של הישיבה היה זה בתקופת הצנע ולא היה לישיבה מספיק כסף ולכן האוכל היה תה ללא סוכר ולחם עם ריבה וכאשר באו התלמידים לרב הזדהה איתם הרב והמציא עבורם שיר מחאה:

'תה מר תה מר

לחם עם ריבה

דיסה דיסה

דיסה בישיבה'

כשלושים שנה לפחות לאחר הקמת הישיבה בתקופת המצאת הסויה, כאשר סויה הייתה זולה ולא טעימה ובישיבה זה היוה את רוב התפריט בארוחות, התלמידים התלוננו לרב שזה לא טעים. כאשר שמע הרב את תלונתם הפך יחד איתם את אולם חדר האוכל ל-'היכל הסויה', וחיבר פזמון מחאה:

'אויה אויה להיכל הסויה

כי יש לנו ביש מזל

כי יש לנו ביש מזל,

הבה נשבות

ונאכל פחות

עד שהסיוט יחדל'

וכך הרב עזר לתלמידיו והשתתף איתם במחאותיהם נגד הישיבה למרות שהוא ראש הישיבה ואחראי לכאורה על הדברים הללו.