'מקצה שיפורים' / חיים ברנסון

כבר הייתם בסיפור הזה? בואו לשכתב אותו מחדש...

בפרשה עם ישראל יוצא לנקום באויביו. הלוחמים הורגים כל זכר, כולל את המנהיגים, שורפים את הערים ולוקחים שלל. מי שהעז לגעת בעם ה‘ לא יכול לצאת נקי.

בין הכלים שהלוחמים מביאים שלל, נמצאים גם כלי מאכל. מכיוון שבכלים אלה בשלו  מאכלים לא כשרים, אלעזר הכהן מדריך כיצד להכשירם: ”כלים שהשתמשו בהם באש כגון סירים, תגעילו. כלים שהשתמשו בהם במים קרים כגון כוסות, תדיחו במים“.

מכאן לומדים עקרון חשוב: כבולעו כך פולטו. בצורה שהכלי בלע איסור הוא גם יפלוט אותו. אם סיר בלע על ידי מים רותחים, הרתחת מים נוספת, והפעם - נקיה מאיסור, תוציא את האיסור החוצה ותותיר כלי נקי. 

עקרון זה נמצא בהכשרת כלים, אך גם לנו מותר להשתמש בו. כל נפילה בחטא מצמידה לאדם קלקול, מבליעה בו איסור ומחזקת נגדו את היצר. לא תמיד חשים זאת. לפעמים היצר מחלחל פנימה בשקט ויורה מהמסתור. 

פתאום מתעוררים כעסים על אחרים, שְנאות או סתם רצונות לעשות דברים שלא באמת רוצים. כל עוד החטא לא יתנקה, הוא נשאר.

הוא גם יוכל להיפלט החוצה, על ידי מי שנתן לו אשרת כניסה. והמישהו הזה צריך להחליט שהוא לא רוצה בתוכו שוהה בלתי חוקי כזה.

החלטה כזו צריכה גבוּרה. החטא מציע הנאה במזומן. אמנם גם אם לא מתפתים לו נהנים בחיים (ובסופו של דבר אפילו יותר - מקבלים את ההנאות בצורתן הטהורה ובזמן ובמקום הנכונים), אך גם כדי לדחות סיפוקים לאחר כך צריך גבורה. וכדי להחליט לפרוש מהחטא צריך להיות מוכנים באמת לא להקשיב ליצר.

אבל זה אפשרי, וקורה כל הזמן - בין לפני שהפנים האמיתיות של הנזק הזה מתגלות ובין אחרי. לאחר החטא ניתן להתחרט ולעשות תשובה. לחשב מסלול מחדש ולהתקדם.

החרטה וההחלטה לעזוב את החטא בעלות ערך ומשמעותיות, אך גמר התיקון יגיע כשהאדם יבצע בפועל את החלטתו. ומתי זה יהיה? כשהתנאים יהיו בדיוק כמו בהתמודדות שעברה, והפעם התוצאה תהיה שונה.

ה‘ נותן מועד ב‘ למי שנכשל ורוצה לתקן. האדם מגיע הפעם מוכן יותר: הוא כבר חוה את הטעם הרע של היצר. והנה מופיע מולו שוב היצר, ואומר: ”מכיר כבר את הסיטואציה, נכון? אתה יודע מה לעשות, קדימה“. הוא גם מעלה מהאוב את זכְרון הרגעים הקטנים של ההנאה שהיתה (ומסתיר מה שצריך להסתיר).

אבל אם האדם מחליט לצאת מפה מנצח, זו הנקמה הגדולה ביותר שהוא יכול לתת. הנה, שוב רותחים המים, שוב לוחש הנחש, אך הפעם הוא לא אוכל את הרעל. הוא פולט אותו, הוא נטהר. 

סיפור 

בלילה חורפי קר, בעיר סמוך ללובלין, אשה התקשתה ללדת. שלחו שליח לחוזה מלובלין זצוק“ל שיבקש עליה רחמים. השליח בא ללובלין באמצע הלילה, ולרגל השעה חשב שלא מתאים לחפש כעת את הרבי, אלא ילך לישון ולמחרת יבוא לצדיק. ראה האיש בבית אחד נר דולק ודפק על הדלת. הדלת נפתחה בידי החוזה שראה בפתח אדם שמאוד קר לו והלך והדליק מדורה לחממו, וכן הכין עבורו אוכל חם. לאחר שהאיש התחמם, אכל ושבע, שאלו הרבי לסיבת בואו באמצע הלילה. השיב האיש: ”באתי ללובלין בשביל ללכת לחוזה מלובלין, להזכיר אשה שמתקשה ללדת. עכשיו כבר מאוחר, ולכן אבקש אם יש מקום ללון“. ”בודאי“, אמר הרבי ושאלו דרך אגב מה שם האשה ושם אמה. הראה לו השליח את הפתק (קוויטל) והרבי נתן לו מטה יפה לישון. כשהתעורר האיש ראה שכבר קרוב לצהרים. הצטער שמעל בשליחותו ונחפז לקיימה כעת. שאלו הרבי: ”למה אתה נחפז ומצטער? תן לי את הפתק ואני אשלחנו לרבי, ואתה לך והתפלל ותסעד לבך“. הסכים האיש ולאחר זמן מה מסר הרבי לאיש את 'תשובת הרבי', שיסע לשלום כי היולדת כבר נפקדה במזל טוב אתמול בלילה. האיש אכל שתה והלך ומצא שכך היה. ואמר החוזה שמקרה זה אירע כדי לזכותו במצוות הכנסת אורחים. אף אחד לא חש בנוח שהצדיק ישמש אותו והצדיק הצטער על שאינו זוכה במצווה, וראו זאת משמים וגלגלו זכות לידי זכאי. 

(ע'פ 'תפארת למשה' של הרב משה כ'ץ)