הספריה- מעשה בשני אומנים
סיפור- מעשה בשני אומנים
מספרים על מלך עשיר שבנה ארמון מפואר ובו אולם ענקי לערוך בו את חגיגותיו. לשם קישוט האולם, הוא שכר שני ציירים ידועי שם, אלפרדו וויקטוריו, ובידי כל אחד מהם, הפקיד צד אחר של האולם. 'כל החומרים והצבעים שתרצו עומדים לרשותכם', אמר המלך 'ותקבלו עשרה שקי זהב אם ציורי הקיר שלכם יהיו מוכנים בעוד חודש. אך מי שיתעצל במלאכתו ולא יסיים בזמן... רע ומר יהיה גורלו!!!'
אלפרדו החרוץ מיד ניגש למלאכה. הוא שירטט על הקיר שלו עצים
ופרחים, פרפרים ואיילות אציליות. הוא צייר ביד אומן שמי תכלת ושקיעה, עננים וצפורים. ואז החל לצבוע את הציורים בכל צבעי הקשת. יומיים לפני הזמן, ציור קיר מופלא וצבעוני ניצב בכל הדרו בצד אחד של האולם.
ומה היה בינתיים עם ויקטוריו? ובכן, הוא הביט משך יום או יומיים בעבודתו של אלפרדו, ואחר כך הלך לטייל בעיר ולערוך קניות. ביום שלאחר מכן החליט שכדאי לו לקבל השראה מטיול בחיק הטבע, ויצא לשבוע ליער הקרוב.
כך עבר יום ועוד יום, עד שבוקר אחד, כשישב בבית קפה וקרא עיתון, שמע קול קורא אליו.
'שלום ויקטוריו ידידי!' זה היה אלפרדו. 'אני רואה שאתה טיפוס רגוע…' חייך אלפרדו 'או שכחן. אתה זוכר שמחר המלך בא לראות את האולם, נכון?'
'מה?!?!' קפץ ויקטוריו ממקומו, ורץ לאולם כל עוד רוחו בו. מצדו האחד היה הקיר המקסים שצייר חברו, ואילו הקיר שלו היה לבן וריק.
'אוי ואבוי!' קרא ויקטוריו בייאוש 'מה אני אעשה?! המלך יהרוג אותי! או לפחות ישים אותי בבית הסוהר...
אין לי שום סיכוי להספיק לצייר ציור עד מחר! אני חייב למצוא פתרון!'
כשנרגע מעט, ישב ויקטוריו וחשב. ואז חייך. היה לו רעיון…
למחרת, כשהמלך הגיע עם הפמלייה שלו לאולם, הוא ראה וילונות בד שחורים בשני צידי האולם. אלפרדו ניגש למלך, וביקש להראות לו את יצירתו. הוא הסיט את הוילון השחור ממקומו וקריאות התפעלות עלו מכל צד. 'מקסים!!!' קרא המלך 'מעולם לא ראיתי ציור כל-כך מהודר ויפה! משרתים, תנו לאלפרדו את שקי הזהב שהבטחתי, בבקשה! וכעת ויקטוריו, אני סקרן מאוד לדעת מה אתה ציירת לנו...'
ויקטוריו ניגש לוילון השחור שלו, והסיט אותו בבת אחת. הקהל עצר את נשימתו. על הקיר של ויקטוריו היתה מראה ענקית, ששיקפה את עבודתו הנפלאה של אלפרדו! השמש מהחלונות זהרה במראה, וגרמה לציור להראות יפה עוד יותר.
ועכשיו, נפסיק לרגע את הספור.
מה אתם אומרים? המלך היה מרוצה, או לא?
האמת היא, שלספור יש שני סופים. באחד מהם, המלך משועשע, וסולח לויקטוריו על העצלות והתכסיס המתוחכם. אך כשויקטוריו מבקש את שכרו, המלך מעמיד את שקי הזהב של אלפרדו מול המראה, ואומר לו:
'בבקשה, קח את ההשתקפות של משכורתך שבמראה…'
את הספור הזה מספר גם רבי נחמן, והסוף שלו קצת אחר.
אצל רבי נחמן, המלך דווקא מרוצה. ומדוע? כי ויקטוריו באמת הבין שאין לו כלום משל עצמו, והגיע לדרגת ענווה גדולה. הוא שיקף את הציור של חברו, וגם המלך השתקף שם.
את רבונו של עולם אנחנו יכולים לראות הכי טוב כשאנחנו מבטלים את האנוכיות לגמרי, ומבינים שאת הכל הוא נתן לנו...
התגובות שלכם
יונתן
י"ד שבט תשפ"א