הקול אבוד? / לינוי שמילה

שלום שמי הוא זמיר! רציתי לספר לכם סיפור שגרם לשנאת חינם ואחר כך בסוף הסיפור השנאה הפכה לאהבה...

הכול החל לפני שבועיים, כשהחלו ההכנות למסיבת ל”ג בעומר. תהיה מדורה, יהיו אפילו זיקוקי דינור, אבל ‘מסמר הערב’, כמו שאומרים, תהיה המקהלה. זו הפעם הראשונה שבבית הספר שלנו “קול יעקב” תהיה מקהלה בל”ג בעומר.

לפני שבועיים תלה המורה שלט בו כתוב שכול מי שמעוניין להיות חלק מהמקהלה מוזמן לגשת למבחנים כדי לבדוק האם הוא מתאים להשתתף בה.

התרגשתי לקרוא את השלט, בשבילי זה היה כמו חלום שמתגשם….

התברכתי בקול צלול וערב, ובכול מסיבה משפחתית מכבדים אותי לשיר ובגלל זה שמי הוא זמיר מה שגורם לפרץ צחוק אדיר מפיות חברי.

הגיעו הבחינות, ולשמחתי הרבה, לא תאמינו, נבחרתי להיות הסולן של הלהקה ולשיר 2 שירים! באותו רגע הייתי המאושר באדם!!!

רוב חברי פרגנו לי חוץ מחבר אחד, מזווית עיני קלטתי את מבטו המקנא של חברי לשולחן- דניאל.

דניאל לא התברך כמוני בקול ערב והיה זייפן נוראי ותמיד היה אומר לי שהוא מקנא בי על קולי ועכשיו הוא קינא בי כול כך חזק עד שפשוט כבר לא נהיה חבר שלי ושנא אותי ללא כול סיבה!!! אבל לא היה לי זמן לעסוק בו מכיוון שהייתי ‘על הגובה’ והייתי צריך להתאמן לסולו.

עד שיום אחד התנפץ אושרי הרב והקערה התהפכה על פיה ומהילד המאושר באדם נהפכתי לילד האומלל ביותר. סוף סוף הגיע החזרה ה”גנרלית”, החזרה אחרונה לפני ההופעה האמיתית.

הייתה שם המנהלת כמה מורים ומורות ואפילו.. לא תאמינו.. זיהיתי שם את ראש העיר שבא לצפות בי ובכול חברי המקהלה. התרגשתי וחיכיתי בקוצר רוח שיבוא הסולו שלי והנה זה הגיע.. עמדתי על הבמה לבוש חולצה לבנה כשידי אוחזת במיקרופון ואז… פתאם פשוט נשכחו לי מילות השיר ולא הצלחתי להוציא מילה מפי.

התזמורת עצרה וילדים צחקקו ואני הסמקתי כולי וברחתי, ברחתי לביתי, להורי, לספר להם את אשר קרה…

לאחר שסיפרתי את הסיפור להורי התחלתי לבכות ואבי ניסה להרגיעני בכך שסיפר לי סיפור על ילדה שאיבדה את קולה בגלל דלקת גרון קשה והיא יצאה מזה באורך נס, בזכות הרבי מלובאוויטש.

ריחמתי עליה ואז, בן רגע, נזכרתי בדניאל והחלטתי לשתף אותו בסולו שלי ולהשלים אתו.

הגעתי לביתו וניסיתי לפייסו וגם סיפרתי לו על תלמידי רבי עקיבא ועל המגפה שהרגה כמעט את כול התלמידים בגלל שנאת חינם, ואז דניאל סיפר לי שהוא רצה להשלים איתי כבר מזמן אבל התבייש.

ואני סיפרתי לו שאני רוצה שהוא ינגן בגיטרה כמו שרק הוא יודע, בזמן שאני ישיר את הסולו.

הוא שמח מאוד ואני איתו. ואז הגיע הרגע המיוחל, עמדנו מול המדורה, אני עם המקרופון ודניאל עם הגיטרה וניגנו ביחד. באותו זמן הרגשתי ואני בטוח שגם דניאל הרגיש את אותו הדבר שהשנאה הפכה לאהבה ללא גבולות ולאהבה ללא סיבה-ההפך ממה שנהגו תלמידי רבי עקיבא ומאותו הרגע חזרנו להיות ה’זוג’ של הכיתה כמו שאומרים ויותר לא רבנו לעולם.

הסיפור נכתב במסגרת משימת כתיבה מיוחדת

לל'ג בעומר ה'תשע'ה!

לפרטים על המשימה לחצו כאן!