אינכם מחוברים. על מנת לצפות בכל תכני האתר עליכם להיות מנויים ולהתחבר!
חכמולוגי
קוראים כותבים

אבן של אהבת חינם

 \ מאת: נועה אוחנונה, בת 13 מאשקלון.

הזיעה התערבבה עם הדמעות שטשטשו את עיני, וצעדי הפכו נמרצים וכעוסים יותר מרגע לרגע. מבעד למסך הדמעות ראיתי במעומעם את דלת ביתי. פתחתי את הדלת בסערה, זרקתי את ילקוטי המלוכלך על הרצפה הנקיה, נכנסתי לחדרי וטרקתי מאחורי את הדלת בחזקה. למה הוא חייב תמיד להידחף? למה?! נשכבתי על המיטה ושחזרתי במוחי את הארועים האחרונים.

הכל היה רגיל בבוקר. יום חם וקיצי עם ריח של חופש גדול וקייטנות. באותה שעה אני ואיתי חברי יצאנו לכיוון הקייטנה ולפתע ראיתי אותו. שמנמן, שקט, ממושקף ומעצבן במראהו כמקודם. יאיר. 'אוהווו' נאנחתי בקול, מקווה שיבין את הרמז ויסתלק. לא. הוא לא הבין. התקרב בצעדים איטיים ושאל בשקט: 'אפשר ללכת אתכם?' -'לאן?' סיננתי, ופזלתי לאיתי. הרגשתי שזעמי גובר. 'לקייטנה' השיב באותו טון שקט ומעצבן. 'טוב' הסכמתי בלית ברירה, אבל כל הדרך קפצתי את פי בחזקה ובכעס.

לאחר כמה שעות בילוי בפארק המים שלקחו אותנו אליו, אני וכל חברי ישבנו סביב הספסלים בחצר ותכננו מתי לקנות חטיפים לטיול מחר בהתלהבות, אלא שבזווית עיני ראיתי את מבטו המתקנא של יאיר. הסבתי את ראשי בכוח והשתתפתי בדיון הסוער. לפתע שמעתי קול שקט מאחורי 'אפשר... לבוא איתכם לקנות את החטיפים...?' כולם השתתקו באחת והפנו את מבטם אלי. שקט השתרר. הרגשתי שדמי רותח. קודם כל הוא נרשם איתנו לאותה קייטנה, אחר כך מבקש ללכת איתנו בבוקר, ובסוף גם לקנות איתנו את החטיפים?! על מה ולמה?! זעמי גבר, עיני ירו גיצים, וצעקתי: 'לא! ותפסיק כבר לדחוף את האף לעניינים שלא שייכים אליך!!!' חברי גיחכו בשקט, הילדים שנכחו נעצו את עיניהם ברצפה או בנקודה עלומה אחרת, ויאיר... נעץ בתוך עיני את מבטו המשתומם והסמיק והחוויר חליפות.

זינקתי מן המיטה. כמה שהוא התבייש, חייכתי. והתחלתי לארגן תיק לטיול של מחר.

לאחר הליכה ארוכה ומייגעת בשבילי הרובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים, אמר לנו המדריך: 'ועכשיו, אני אספר לכם סיפור.' הוא חיכה שנתיישב כולנו, והתחיל לספר.

'לפני יותר מאלפיים שנה, היה עשיר גדול בירושלים שערך סעודה גדולה ואליה הזמין את ידידיו ונכבדי ירושלים. לעשיר היה ידיד- קמצא, ושונא- בר קמצא. התבלבל המשרת והזמין את השונא במקום את הידיד. והנה, באמצע הסעודה, קרב אל השולחן העשיר שחמתו בערה בו למראה שונאו היושב בנחת בביתו, וגירש אותו משם בבושת פנים והוציא אותו מביתו לעיני כולם.

'בגלל הבושה שהתבייש אותו אדם מהעשיר שהיה יכול להמתין ולא לבייש אותו לעיני כולם,' סיים המדריך, 'ומראה כל האנשים שבסעודה שלא אמרו כלום להגנתו, הלך והלשין אותו אדם לקיסר על היהודים, ובגלל זה הקיסר החריב את בית המקדש וירושלים שברחובותיה אנחנו צועדים כעת. לא סתם אמרו חכמים שהלבנת פנים- כשפיכות דמים.'

'הלבנת פנים', 'שפיכות דמים' הלמו המילים באוזני כמו מקהלת פטישים והרגשתי שאיני מסוגל לשמוע כל צליל אחר. 'בגלל שנאת חינם כזאת, והלבנת פנים ברבים כמו שעשיתי ליאיר, נחרבה ירושלים...' חשבתי. 'עם שלם יצא לגלות 2,000 שנה בגלל זה, ואני עוד שמחתי שהוא התבייש!' הצטמררתי. הסתכלתי ומאחורי ראיתי את יאיר. ניגשתי אליו ואמרתי: יאיר, אני מצטער שפגעתי בך אתמול ברבים, אני מאוד מתבייש' אמרתי בפנים נפולות. 'זה בסדר, אני סולח' קטע אותי בחיוך. הודיתי לו והרמתי את מבטי לשמיים. עוד אבן נוספה לבניין בית המקדש השלישי. אבן של אהבת חינם. ומי יודע? אולי היתה זו האבן האחרונה?

התגובות שלכם

  • N&E
    כ"ז תמוז תש"פ
    וואו איזה מוכשרת
  • מרחבא
    כ"ד תמוז תש"פ
    נועה, את כותבת מדהים
  • איתי אריה יום טוב
    כ"ד תמוז תש"פ
    יפה...
  • אלישבע פלדמן
    כ"ה תמוז תש"פ
    זה סיפור מררגש!!האם זה אמיתי או אגדה זה מדהים זה מממש מרגש!!! אל תפסיקי לכתוב!!!!ולשלוח סיפורים לערוץ מאיר!!!
    • נועה אוחנונה
      ב' אב תש"פ
      ואוו! תודה רבה על התגובה המרגשת! ממש ממש מחמם את הלב!

מנהל ערוץ מאיר: אלקנה פרל