סיפור בהמשכים / הודיה כהן
מי אני ומה שמי? / הודיה כהן
לחזרה לפרק החמישי של הסיפור לחצו כאן!
פרק 6
'בקיצר, האריה והלביאה שמרו עליי כאילו הייתי הבת שלהם.
אני השתעשתי עם ביתם הקטנה. היא הייתה אז בת שנתיים.
יום אחד כששיחקתי מחבואים עם הקופים, האריה ניגש אלי.
שכחתי לומר, ת'אמת אני קראתי לו אורי. פניו של אורי היו נפולות
והבנתי שהוא עומד לבשר בשורה עצובה. 'נסיה', הוא אמר,
'אני וחבריי חשבנו על זה...' כל החיות התאספו סביבנו והקופים
יצאו ממחבואם. 'לא תוכלי עוד להישאר כאן...' אמר והשפיל את עיניו ארצה. 'מה?! למה? עכשיו אין יותר ציידים... וטוב לי כאן אתכם...' אמרתי ודמעות צפו בעיניי. 'אנחנו יודעים... גם לנו טוב... אבל... תביני, את צריכה להיות עם בני עמך, בני האדם, את לא מהסוג שלנו... את צריכה ללמוד בשביל להצליח בחיים, להתחתן להוליד ילדים ו-' 'אני לא צריכה! אני אחיה כאן על האי שלי! זה ביתי האמיתיי' קטעתי אותו ופרצתי בבכי נורא. 'נסיה בבקשה, זה מה שטוב בשבילך, יהיו לך חברות ו... את חייבת ללמוד בבית ספר כמו כולם...!' ברחתי.
לא רציתי לשמוע. מאחוריי שמעתי את בכיות חבריי. רצתי לביתי. למערה. הלביאה הגורה ישבה לידי. 'אני לא יכולה לעזוב...' ממלמתי בבכי. הסתכלתי עליה וחשבתי על זה שלא אראה אותה יותר... זה נתן לי הרגשה נוראה. מרוב בכי נרדמתי.
כשהתעוררתי ראיתי את הלביאה עומדת לידי ומזוודה בידה. 'מ...מה זה?' שאלתי. 'הדברים שלך...בגדים, קצת כסף, שמיכה, דובי ו... תמונות... קחי. היא הושיטה לי את המזוודה. 'הדולפין יסיע אותך אל החוף ושם בטח ימצאו אותך ויטפלו בך, אל תדאגי'. חיבקתי אותה. 'מתי...ה..?' שאלתי.
'מחר' ענתה לי.
נסיה הפסיקה לרגע מסיפורה ואמרה: 'אני מזכירה לך, הייתי אז בת 5 בלבד.' 'וואו...' עניתי.
'למחרת בבוקר חגגו לי החיות מסיבת פרידה ואני חיבקתי אחד אחד. לכולנו עמדו דמעות בעיניים, ובצדק...
הם ליוו אותי לשפת האי. הדולפין חיכה לי כמה מטרים מהחוף.
נכנסתי למים עד שהגעתי לדולפין. עליתי עליו, שלחתי נשיקה לכולם ודמעות זולגות על לחיי. 'קדימה', אמרתי. הדולפין החל לשחות.
שנינו שתקנו.
כשהוריד אותי אמר: 'נסיה, תמיד תזכרי, אל תחפשי את הדרך לאושר, תחפשי את האושר שבדרך. אני בטוח שתצליחי. את ילדה טובה.' התחבקנו. 'בחיים לא אשכח אתכם' מלמלתי. 'גם אנחנו' אמר.
הוא נאנח בעצב ושחה חזרה לאי.
נשארתי בודדה על החוף. הסתכלתי סביבי. המקום היה מלא צמחיה פורחת, דשא ועצים. בערך קילומטר ממני עמד צוק גדול. נשכבתי על הדשא, הוצאתי את השמיכה והדובי ונרדמתי.
למעבר לפרק השביעי של הסיפור לחצו כאן!
המשך יבוא...
התגובות שלכם
אתי
ב' כסלו תשע"ההודיה כהן
ב' כסלו תשע"הנועה
ג' כסלו תשע"הנועה
ב' כסלו תשע"הבתיה תפארת
ב' כסלו תשע"המושקי
ב' כסלו תשע"המירימוש
ב' כסלו תשע"המלכי
ט' כסלו תשע"השילה ביטון
י"א כסלו תשע"ההודיה רבקה
ב' כסלו תשע"הלא מגלה
ב' כסלו תשע"המוריה
ב' כסלו תשע"העדי
ב' כסלו תשע"הדבורה לאה
ב' כסלו תשע"האפרת
ג' כסלו תשע"האודל
ג' כסלו תשע"ההודיה כהן
ג' כסלו תשע"האורוש
ג' כסלו תשע"ההודיה כהן
ט' כסלו תשע"התפארת שהם
ד' כסלו תשע"השירה לוגסי
ד' כסלו תשע"העטרת כהן
ד' כסלו תשע"הרעיה אהרון
ד' כסלו תשע"הצביה
ה' כסלו תשע"השחר
כ"ח אייר תשע"טעטילה
ט"ו כסלו תשע"התכלת
ט"ו כסלו תשע"העטרה
ט"ז כסלו תשע"המה זה משנה?
י"ז כסלו תשע"הטליה טייבי
כ' כסלו תשע"הנעם
י"ג אדר ב תשע"טהמלכה הסודית
ו' כסלו תשע"החן
ח' כסלו תשע"האילה אברהם
ח' כסלו תשע"הנגה צוקרמן
ח' כסלו תשע"החסוי
ח' כסלו תשע"ההראל כהן
ח' כסלו תשע"השירהא
ח' כסלו תשע"ה---
ט' כסלו תשע"הצופיה
ט' כסלו תשע"החסויייייי
ט' כסלו תשע"השירה זפרני
ט' כסלו תשע"החסוי
ט' כסלו תשע"המירים
י' כסלו תשע"העטרת כהן
י' כסלו תשע"ה----
ט"ו כסלו תשע"ההגר
י"ב כסלו תשע"התמר הודיה כהן
י"ב כסלו תשע"המוסי
י"ב כסלו תשע"ה———————
כ"ב ניסן תשע"ט