סיפור בהמשכים / הודיה כהן
מי אני ומה שמי? / הודיה כהן
לחזרה לפרק השישי של הסיפור לחצו כאן!
פרק 7
'קרני השמש המסנוורים לא אפשרו לי להמשיך את חלומי. 'מה זה? איך חודרים קרני השמש אל ביתי?' התפלאתי. פקחתי את עיניי. הסתכלתי סביבי זמן מה והדמעות צפו בעיניי. 'נכון...אני לא בביתי...' עניתי לעצמי ונאנחתי בעצבות. 'טוב, אארגן את הדברים ואלך לחפש לי משפחה. 'מוזר... איפה כל החיות כאן?! לאן הם נעלמו? אולי הם מפחדים... עוד מעט יצאו ממחבואם.' קמתי והתחלתי לסדר את הדברים במרץ. החזרתי את כל החפצים שהיו על הדשא למזוודה. לידי היה שביל חולות בעליה ואני החלטתי לפסוע בו באיטיות אל הלא נודע. התנשפתי. 'איזו עליה קשה...' חשבתי לעצמי. 'יש כאן מישהו? אריות? קופים? פילים אולי...?' קראתי. אין קול ואין עונה. 'טוב אני מבינה שאתם מפחדים... לא נורא אם אתם רוצים תצאו ממחבואכם', אמרתי והמשכתי לפסוע בשביל.
'היי אמא! תראי איזה פרח יפה!' שמעתי מרחוק קול של ילדה קטנה. כשהגעתי אל הפסגה ראיתי את הילדה צוהלת וקרבה. ילדה?! אמאלהה אולי היא תעשה לי משהו? חשבתי והסתתרתי מאחורי עץ קרוב. אך כנראה היא בכל זאת הבחינה בי, כי בלי ששמתי לב היא באה מאחוריי והבהילה אותי.. 'שלום!', קראה. 'אהה!' קפצתי ממקומי. 'מ...מה את עושה פה??' שאלתי. 'מטיילת... אבל אמא שלי מתעכבת על כל פרח שהיא רואה. אמאאא!!' הילדה צרחה אל אימה ואני סתמתי את אוזניי. 'אני כבר באה' קראה אמא שלה בחזרה. 'איך קרואים לך?' שאלה אותי. 'אא...נ...נסיה' עניתי בגמגום. 'נסיה?! מה זה נסיה??' הילדה צחקה. עשיתי פרצוף נעלב. 'מיכלוש, עם מי את מדברת??' שאלה אימה. 'חברה' החזירה לה בצעקה. 'לך קוראים מיכל?' שאלתי. 'אהה.' הנהנה. 'אהה... אז מיכל זה שם נורמאלי...?' שוב היא צחקה. התעצבנתי מעט. 'ברור!', ענתה בטון קצת סנובי.
מעכשיו יקראו גם לי מיכל. חשבתי לעצמי.'
'מה?!' עצרתי את סיפורה המותח של נסיה. 'את רוצה להגיד לי שרק בגלל הילדה הזאת את שינית את השם שלך?!'. 'כן...' ענתה. 'דווקא 'נסיה', זה הרבה יותר יפה מ'מיכל'.' אמרתי. נסיה חייכה ואמרה- 'אני ממשיכה.'
'הי... את נראית בגילי. בת כמה את?' שאלה אותי. חישבתי באצבעותיי. 'נראה לי שש...' אמרתי. 'גמאני!' קראה בהתלהבות. 'רוצה שנהיה חברות? אבל... איפה אמא ואבא שלך?' שאלה. 'אממ...אין לי...' עניתי במבוכה. 'אוי...' מיכל הסתכלה עליי במבט מרחם. 'אמא! בואי! יש כאן ילדה בלי הורים! היא יכלה להיות אחותי?' שאלה. אמה התקרבה. 'מה זאת אומרת אין לך הורים?' שאלה בפליאה. 'פשוט אין' עניתי. 'איפה את גרה?' שאלה. 'אממ...כרגע אין לי כל כך בית...' עניתי והשפלתי את עיניי. 'מה זאת אומרת? איפה גרת קודם?' 'באי...עם כל החיות ו..' 'מה?! באי?!' אמה הסתכלה עליי במבט לא אמין. 'אני חושבת שאני יודעת מה לעשות...' מלמלה בשקט. 'נביא אותה הביתה?' שאלה מיכל בשמחה. 'לא מיכלוש, אי אפשר.' ענתה. 'מה...?' התבאסה מיכל. אמה לקחה את שתינו למכונית ורודה וקטנה. 'כנסו' אמרה. מיכל פתחה את דלת המכונית ואני קפאתי על מקומי. איפה ראיתי פעם כזה דבר? ניסיתי להיזכר. אהה! נכון! כשהציידים באו לאי היה להם כזה רק בצבע שחור וגדול! אולי... אולי היא ציידת! הזעתי מרוב פחד 'הצילוווו! ציידים! מה אתם רוצים לעשות לי?? אתם הרגתם את אמא שלי?? בושה!!' צרחתי. 'היי, תרגעי! מה עובר עליך?! מה קרה? למה את צורחת??' צעקה עליי אמה וניסתה להרגיעני. התנשפתי. 'את...רוצה להרוג אותי...?' שאלתי. 'אולי הבנת לא נכון, לי אין שום כוונה רעה! ואין לי מושג על מה את מדברת! אני מנסה לעזור לך!' צעקה. 'לעזור לי...?' נרגעתי. מיכל הסתכלה עליי ופיה היה פעור מרוב תדהמה והפתעה.
נכנסתי למכונית ועדיין קצת חשדתי. מיכל שתקה כל הנסיעה. אולי היא נבהלה ממני? חשבתי.
המשך יבוא...
למעבר לפרק השמיני של הסיפור לחצו כאן!
התגובות שלכם
נגה צוקרמן
כ' כסלו תשע"התמר הודיה כהן
כ"א כסלו תשע"המ.
כ"ב כסלו תשע"המעינוש מרים כבוד
כ"ב כסלו תשע"האמונה
כ"ג כסלו תשע"ההודיה כהן
כ"ו כסלו תשע"הלינוי
כ"ח כסלו תשע"ההודיה כהן
כ"ט כסלו תשע"השירת הלל כהן
כ"ה כסלו תשע"היאיר
כ"ו כסלו תשע"העטרת כהן
כ"ז כסלו תשע"התפארת פנינה כהן
כ"ז כסלו תשע"הטליה גולקרוב
ו' טבת תשע"החסוי
א' שבט תשע"היוסי
י"ח כסלו תשע"המישהי
י"ח כסלו תשע"ה...
י"ח כסלו תשע"הביגל שקד
י"ח כסלו תשע"הבתיה תפארת
י"ח כסלו תשע"ההודיה כהן
כ"ב כסלו תשע"ההודיה כהן
כ"ה כסלו תשע"הטליה בגנו
י"ח כסלו תשע"החסוי
י"ח כסלו תשע"הצופיה לוי
כ"ח כסלו תשע"האמונה אליהו
י"ט כסלו תשע"האודל חדד
י"ט כסלו תשע"הרעיה אהרון
י"ט כסלו תשע"השירה
י"ט כסלו תשע"ההודיה כהןןןןןןןןן
כ"ד כסלו תשע"הנטע
י"ט כסלו תשע"הצופיה לוי
כ"ח כסלו תשע"העטרת כהן
י"ט כסלו תשע"הרינה
י"ז טבת תשע"ההודיה כהןןןןןןןןןן
כ"ב שבט תשע"ה..
א' אייר תשע"ה