סיפור בהמשכים / אסתי רמתי

האביר במסכה השחורה / אסתי רמתי

לחזרה לפרק העשירי של הסיפור לחצו כאן!

פרק יא

בפרקים הקודמים: האביר מסיים להסביר ליוני וטל מדוע הם חזרו בזמן, והצלבנים תוקפים את חיפה.

'בום! בום!' נשמעו עוד ועוד אבני קלע. הבית של יוחנן היה ממש קרוב לחומה, וזה היה מבהיל.

'ילדים, אני מוכרח לחזור לצלבנים, הם בוודאי מחפשים אותי…' אמר האביר, וקם ללכת. 'אני אנסה לשבש להם את ההתקפה כמה שאוכל. בינתיים, תכנסו מתחת לשולחן הגדול עד שיהיה שקט יותר. תהיו יותר מוגנים שם.'

האביר יצא במהירות, וכולנו נכנסנו מתחת לשולחן. 'אין לכם פה איזה ממ'ד או מקלט או משהו?' שאלתי את יוחנן, שהסתכל בי כאילו נפלתי מהירח. 'איזה מה…?' הוא שאל, ויוני הסביר לו מה עושים אצלנו כשזורקים עלינו טילים. 'תאמין לי, הטילים שלנו הרבה יותר גרועים מהאבנים האלה.' הוא אמר בזלזול קל 'לא נראה לי שאיזו אבן יכולה לשבור את החומה. אנחנו סתם פחדנים לשבת ככה... אההההה!!!!'

ממקום מושבנו הבטוח יחסית, הבטנו בחרדה באבן ענקית שחדרה לתוך החדר, ועשתה חור גדול בקיר.

לפתע נפתחה הדלת ומישהו נכנס בריצה. 'יוחנן!' הוא קרא 'היכן אתה?! אתה בסדר?'

'אבא! אני פה, מתחת לשולחן' ענה ידידינו החדש, והציץ החוצה. 'גם טל ויונתן כאן.'

הצצנו החוצה גם אנחנו, וראינו גבר גבוה שהביט בנו בפליאה.

'אלה טל ויונתן מהחלום, אני מבין…' הוא אמר בחיוך קטן 'עניין מופלא! אך אין לנו זמן כרגע לדבר על זה. אנחנו צריכים ללכת למקום בטוח יותר. יש אסיפה בצד השני של העיר, בביתו של הסנדלר, בואו איתי. מהר.'

יצאנו מהבית, מדלגים בזריזות ממחסה למחסה כדי להמלט ממטר האבנים שהמשיך לרדת על העיר. קולות בהלה ובכי נשמעו סביב, אך ככל שהתרחקנו מהחומה, נהיה שקט יותר.

הגענו לבית קטן. אבא של יוחנן דפק שלוש פעמים, אך איש לא פתח. צעקות נשמעו מאחורי הדלת, ואבא של יוחנן פתח אותה בהיסוס והציץ פנימה.

למעבר לפרק השנים-עשר של הסיפור לחצו כאן!