משל המראה
משל המראה
השבוע, בסוד של ירושלים, טוביה וחלקיהו מנסים לשכנע עשירים לתרום לעניי ירושלים הרעבים. במשך השנים, רבים וטובים ניסו לשכנע את הגבירים לתת מכספם לאחרים, לעיתים בהצלחה, ולעיתים לא... הנה משל שמדבר בדיוק על זה.
ר' מוישה לא היה עשיר במיוחד. אפשר לומר אפילו שהוא היה די עני, ובכל זאת, לבו וביתו היו תמיד פתוחים לקבל אורחים. כל קבצן שהגיע היה מוכנס בשמחה למטבח, וזכה לארוחה פשוטה אך חמה,
והנה, התהפך מזלו של ר' מוישה הנדיב, והוא התחיל להרוויח יפה. מחודש לחודש גדלו הכנסותיו, עד שהיה לעשיר ממש! הוא קנה בית נאה ומרווח, רהיטים מפוארים ושטיחים פרסיים יקרי ערך.
אך ככל שר' מוישה הפך עשיר יותר, כך יחסו לעניים הפך פחות ופחות נעים. 'לכו לעבוד, ותרוויחו כמוני!' הוא היה אומר להם, ומגרש אותם מביתו לפני שהם ילכלכו את שטיחיו היקרים.
יום אחד הגיע לביתו של ר' מוישה רב העיירה, שר' מוישה כיבד מאוד. הרב התחיל לדבר עם המארח שלו על צורכי העניים של העיירה, אך ר' מוישה ניסה לשנות את הנושא. ממש לא התחשק לו לתרום מכספו הרב.
לפתע, קם הרב ממקומו, וניגש לחלון. 'בוא לכאן, ר' מוישה' הוא ביקש. 'הבט נא על הרחוב. מה אתה רואה?'
ר' מוישה קם והסתכל החוצה. 'אני לא רואה משהו מיוחד, כבוד הרב' הוא אמר 'רק בתים, ואנשים שהולכים ברחוב…'
הרב הנהן, וצעד לעבר מראה גדולה ומפוארת שהיתה תלויה על הקיר. 'ועכשיו, ידידי' הוא אמר 'בוא ועמוד מול המראה. אמור לי, מה אתה רואה?'
'את עצמי, כמובן' אמר ר' מוישה, תוהה מה פשר השאלות המוזרות.
'ומה ההבדל בין חלון ומראה?' שאל הרב 'הרי שניהם עשויים זכוכית, לא?'
'נכון' אמר ר' מוישה 'אך המראה מצופה בשכבה של כסף. זה מה שהופך אותה למראה.'
חייך הרב חיוך עצוב. 'שים לב ר' מוישה מה שפיך מדבר! כשהיית עני, היית כמו חלון זכוכית שקוף. ראית את הבריות ועזרת להם. ומה קרה כשציפו אותך בשכבה של כסף? התחלת לראות רק את עצמך…'
נכנסו הדברים ללבו של ר' מוישה. הוא השפיל את מבטו מרוב בושה, ופתח את ארנקו. 'ובכן, הרב, כמה אתה צריך?'
התגובות שלכם
דודי
ה' שבט תשע"זבת עמי
י"א חשון תשפ"ב