חכמולוגי
קוראים כותבים

בית המקדש

מאת מנוייה שבחרה להישאר בעילום שם

את הקטע הבא אני רוצה שתעבירו ותשתפו, כדי ששם ה' יתפרסם כמה שיותר וכדי שכמה שיותר אנשים ירצו את הכמיהה הזאת לבית המקדש.

אני לא יודעת אם הוא יעבור ואם כן, כמה פעמים, אבל אם הוא יעבור הרבה, והיה זה שכרי, שזכיתי שהרבה אנשים יקראו אותו ויזכו.
 
בית המקדש. הבית שחרב לפני 2000 שנה. 
הבית חרב והעם יוצא לגלות. אין בית. החורבן משאיר בעמ'י את חותמו, הם במצב ירוד והארץ- שממה.
עוברת שנה, הם לא מאמינים שעברה שנה מאותו יום נורא. ומשם, הזמן רץ. עוברת שנה ועוד שנה, עוד 10 עוד עוד 200 עוד 1000.
והם כבר מורגלים למצב החדש. אין בית. אין שכינה קרובה. הם אמנם עדיין זוכרים שיש בית מקדש שביום מן הימים צריך להיבנות, הם מחכים לו בכל יום אבל לא מרגישים את הכמיהה אליו כמו שהרגישו לאחר החורבן. אותה הרגשה לא משתווה בין השנה שאחרי לבין ה1000 שנה שאחרי. הם מחכים לו בכל יום שיבוא, רוצים אותו, לפחות אומרים שהם רוצים אותו, אבל לא, הם לא מרגישים שהם באמת רוצים אותו ומשהו חסר להם.
 
זה כמו אמא שבנה יוצא לחזית, להילחם על ארצו ועל מולדתו. והוא לא חוזר. או אדם שנרצח על לא עוול בכפו. הנשמה שלו, עדיין פועמת בלב כ'כ הרבה אנשים, אבל הגוף שלו- כבר לא איתנו.
הבית שאנחנו מחכים שנים שייבנה לא נבנה, השכינה עוד כאן, בירושלים, בארץ ישראל, אבל השכינה האמיתית והכי קרובה, כבר לא כאן. וזה לא 5 שנים, 50.. זה 2000 שנה!!!
תחשבו על זה רגע, 2000 שנה שבכל יום אנחנו מחכים אבל לא מרגישים רצון אמיתי!. 
 
אני לא כותבת את הקטע הזה סתם ולכן אני רוצה לספר לכם משהו- אני בת למשפחה של כהנים.  השנה לומדת בכיתה את חומש ויקרא- תורת הכהנים. אני זוכרת יום אחד שישבתי בחדר, למדתי למבחן. ולמדתי על הקורבנות שהכהנים הקריבו ועל עמ'י, ואז, פשוט התחלתי לבכות.
מבחינתי אותו רגע היה רגע מיוחד. רגע שבו ברצון שבי וההבנה מתחילים לחלחל ואני פתאום מרגישה שאני ממש רוצה שבית המקדש ייבנה. אני רוצה משהו ולא מקבלת. ואני מגיעה למצב שאני מתחילה לבכות. למה? למה אני לא מקבלת את מה שאני רוצה? למה אנחנו כבר מאות שנים מחכים?
בואו נחזור רגע לאמא שכולה, (לא עלינו) שהבן שלה הולך. היא לא מקבלת את מה שהיא רוצה!! והיא בוכה! בוכה על זה שהבן שלה כבר לא איתה! בוכה על זה שהוא הלך והוא לא יחזור.
 
בואו נקשור חוט לקורונה רגע, אנחנו כבר כמעט שנה בתוך הדבר הזה. מסכות, בידודים, אלכוג'לים, בדיקות, בלאגן, סגרים, חוסר וודאות..... 
חלקנו, אם לא רובנו, די מורגלים למסכות ולריחוק החברתי ואנחנו כ'כ רוצים שזה ייגמר כבר, למרות הכל.. למרות שאנחנו מורגלים לדברים האלו, אנחנו רוצים את השגרה המבורכת שלנו.
ומה עם- בית המקדש? מה איתו באמת? ואיך זה קשור בכלל? אנחנו באמת רוצים אותו? באמת מחכים לו בכל יום שיבוא? באמת מרגישים את החסרון שלו? 
כשאני למדתי עליו קצת, פתאום כ'כ רציתי שהוא ייבנה. משהו התעורר אצלי, משהו שבמשך כל ימי חיי אף פעם לא הרגשתי שהוא כזה נחוץ לי ברמה הזאת. משהו העלה בי רצון וגעגוע לקרבת ה' אמיתית. הכי קרוב שיש לאבא שתמיד איתי, אבל לא הכי קרוב אלי. אני רוצה אותו. זה אבא שלי. אבא שלנו.
 
לא כולנו מצליחים להרגיש את התחושה האמיתית והטהורה הזאת, כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו כדי להרגיש את הדבר המיוחד הזה. כל אחד צריך לחשוב עד כמה הוא רוצה את זה, וזה לא משנה אם אתה בן לוי, או כהן, או אדם מ12 השבטים. לא!! אתה אחד מעמ'י!! אבא זקוק לך כמו שאתה זקוק לו!! כולנו זקוקים לאבא שיהיה ליידנו, באמת, לא רק בשכינה שהיא לא אמיתית אלא חי ונושם. איתנו.
 
אני לא יודעת אם אתם מרגישים כמוני כשאתם קוראים את זה ואם יש לכם כזה מן ניצוץ, אבל אני כן יודעת, שאתם תמצאו את הדבר המיוחד הזה- אתם תמצאו את הגעגוע והכמיהה לאבא, ואז, כשאבאלה יראה את זה, אין לי ספק שהוא יבוא. כי לא רק המעשים שלנו הם אלה שמקרבים אותו, אלא כמה אנחנו רוצים. בלי שקרים. כמו שכולנו יודעים לרצות.
תנסו למצוא את הדרך שלכם להרגיש אותו קרוב אליכם, להרגיש כמה אתם רוצים אותו- כמו באותו יום שהוא נחרב והסתלק. כמו אז, תנסו לתקן את התחושה שחווינו במהלך השנים, תנסו להתרגל למשהו חדש שמתחיל ובא- אני כבר מרגישה אותו- את הגאולה.
 
אני פונה לכל מי שקורא את הקטע הזה, תקראו, ותעבירו!!! 
חשוב לי שהרבה אנשים יקראו! תגידו לכל אחד להעביר, לא משנה אם אתה מבוגר או נער או ילד. הקטע הזה, מיועד לכולנו, לכל אחד באשר הוא, לכל הנשמות שלנו, אנחנו צריכים את זה, העקבות שלו כבר כאן. 
הכח רצון שלנו חזק יותר מהכל. רק לרצות ואם אתה רוצה אבל לא מרגיש מספיק חזק כדי להגיד את זה, אתה לא מספיק רוצה. אתה צריך לרצות עד הסוף. 
 
לכבוד עשרה בטבת שהוא גם היום שבו צרו על העיר ירושלים ולאחר כמה חודשים נסתלקה השכינה ולכבוד יום הקדיש הכללי- לכבוד המשפחות השכולות שהצלחתי גם אני להכנס לנעליים שלהם קצת ולהבין מה עובר עליהם. ואם כולנו ניכנס לנעלייהם ונחשוב קצת על אבא, ממש קצת- נצליח, גם אנחנו, להבין אותם. אני מעריצה אתכם, את כל מי ששכל קרובי משפחה/ חברים, ברגעים אלה ממש, הרגשתי טיפה ממה שאתם עוברים ביום יום שלכם.
 
והכי חשוב- לכבודך אבא, שכולנו, פה, לכבודך, רוצים שתבוא להיות לידנו.
אבא, תבוא, אנחנו מחכים לך יותר מידי שנים.

התגובות שלכם

  • אנונימית!
    כ"א טבת תשפ"א
    וואו!! איזו כתיבה יפה!! מאחלת לך שכל משאלות ליבך יתגשמו לטובה!
  • א.א
    י"ג טבת תשפ"א
    יפה מאוד! רואים שכתבת את זה מתוך הלב! לא הבנתי מה זה אומר שהשכינה לא אמיתית? וה' חי ונושם? אני אשמח להסבר!
  • חסויה
    י"ד טבת תשפ"א
    ווואו מרגשת!