שם הסיפור- בסיעתא דשמיא

 

בלבד !

 

כתבה- נעמי

 

 

 

זה קרה ביום סגרירי אחד של חודש חשוון.

אני לא יודעת אפילו איך כל העניין החל,

פשוט התקשרו מטיפת חלב וביקשו להזכיר על בדיקה שגרתית.

עניתי תודה וניתקתי.

למחרת כשנגשתי עם אברהמי התינוק אל חדר - האחות,

היא בדקה ונהנתה מחיוכיו השופעים, אך כשהגישה לו האחות

המסורה חפץ צבעוני כאילו לא ראה אותו אברהמי.

האחות קצת נלחצה ומהרתי להרגיע אותה (ואולי גם את עצמי?)

שהחפץ הוא צבעוני אמנם אך הוא זעיר וקטן בכדי שאברהמי יראה

אותו.

היא חפשה חפץ אחר שגדלו ניכר והגישה אותו לאברהמי אבל

למרבה הפלא גם אותו לא ראה אברהמי.

ד'ר כץ מומחה עיניים זומן במהירות אל החדר.

הוא בחן היטב את אברהמי שלי, בדק אותו 10 דקות שלמות

שבעיני נדמו כנצח.

לבסוף החליט הרופא שלצורך מתן תוצאות הבדיקה חייב נוכחות

של שני ההורים מפני ששניהם צריכים לחתום על מסמך שמעיד

כי שמעו את התוצאות ויטפלו בנידון...

מכירים את המשפט: 'עולם הפוך ראיתי'? כך הרגשתי בדרך

חזרה לביתי.

והנה התחילו המחשבות המייסרות: 'מה יאמר הרופא?', 

'מה יש לאברהמי?', 'האם הוא הזדקק לטיפול רפואי מיוחד?'

ועוד כהנה וכהנה.

צלצלתי לאמי. אתם בוודאי יודעים שאמא היא לא רק אמא

היא גם- רופאה, פסיכולוגית, טבחית והרשימה עוד ארוכה...

סיפרתי לאמא על אברהמי ועל דברי הרופא, ואז אמא נתנה לי

את העיצה הכי פשוטה והכי יעילה שאני לא חשבתי עליה.

אמא אמרה לי: 'תתפללי...'.

סיימתי את השיחה ופשוט לקחתי את ספר התהילים ואת כל

החששות, המחשבות, והפחדים השלכתי לתוכו.

לאחר שבוע חזרתי לחדרו של ד'ר כץ ביחד עם אברהמי שלי.

'תשמעו אדון וגברת רוזנבוים, הילד המתוק שלכם לוקה בתופעה

שכיום היא נפוצה וקוראים לה עיוורון צבעים. כיום יש דרכי טיפול

שונים אך הם לא ניתנים בארץ. כדי לקבל אותם צריך לטוס

לבית חולים בכיר בבוסטון שם יש רופא המתמחה בזה..'.

החלטתי להתפלל לקב'ה במילים שלי והוא יקבל זאת אפילו

אם אני סתם עקרת-בית פשוטה...

'ריבונו של עולם, איך נעזוב ילדים קטנטנים בארץ ונטוס לבוסטון?

אתה נתת לנו את הניסיון הזה אתה גם שתתן את הכוחות

להתמודד'.

יצרנו קשר עם M.R. Holston מבוסטון שהוא הרופא שמבצע

את הבדיקות והניתוח שלאחר מכן, הוא נשמע לנו אדם נחמד

עם ניסיון, אחד שעיניו בראשו, אך תמיד עדיף מראה עיניים

ממשמע אוזניים.

הוא סיפר שהבדיקות מפרכות וההחלמה מהניתוח קצת קשה

אבל אם שרדנו טיסה ארוכה והמתנה מייאשת כך נעבור

גם את זה.

קבענו את הניתוח לעוד 6 חודשים שכמובן כללו הכנות וסידורים

לקראתו.

הנה הגיעה העת שלה כל-כך חיכינו.

הכניסו את אברהמי שלנו אל חדרי הניתוח, ואני כמובן-

מאז שנזכרתי שלא אני מובילה את העניינים בעולם ואנו רק

שחקנים על גבי הלוח, לקחתי את חברי הטוב- ספר התהילים

והעתרתי בתפילות ובתחנונים לפני בורא עולמים, אך קול בכי חנוק

ונשנק מנע ממני מלהתחיל בתפילה. זה היה בכי מיוחד, בכי קורע

לבבות.

לפתע פנתה אלי האישה ואמרה: 'מה עושה אישה כה צעירה

כאן?'. בטח את מחכה לסבא שיצא מחדר ניתוח, נכדה טובה את,

עוזבת את הבית ובאה להתפלל על סבא ולשהות לצידו...'.

'לא,' עניתי. הבן שלי התינוק עובר ניתוח היום, ניתוח עיניים

מורכב וקצת קשה.'

'תתפללי, תפילה יש בה עוצמה לפתוח שערים, ולבקוע רקיעים.

את יודעת הבנים שלי הם תאומים מתוקים שהתברכו בשמחת חיים

ואושר. הם 2 מתוך 10 ברוך ה'. כשהם היו קטנים לא הצלחנו

לזהות את הבעיה שלהם גם לא כשהגיעו לגילאי הגן ובית הספר.

רק לאחרונה גילינו זאת ועכשיו זה הפך להיות מאוחר מידי.

עכשיו זה שאלה של חיים או מוות. אני כל היום נמצאת כאן,

בכלל לא רואה את ילדי האחרים. אפילו זמן פנוי לשיחות טלפון

כדי לדרוש בשלומם אין לי.

הרב שלנו אומר שרק תפילות וסיעתא דשמיא יעזרו עכשיו,

לכן כמעט בכל הקהילות היהודיות של בוסטון מתפללים עליהם

שהכל יעבור בשלום.

'אמן', עניתי.

הניתוח של אברהמי עבר בהצלחה ברוך השם אבל הדברים

שאמרה האישה היקרה בחדרי הניתוח השאירו בי חותם עמוק.

פתאום הבנתי שגם אני לוקה בעיוורון. לא, לא בעיוורון צבעים

אלא בעיוורון מסוג אחר. אני לא רואה את כל הטוב והחסד

שקב'ה עושה איתי בכל רגע ורגע. ברוך השם שזהו הניסיון שלי

ואני הצלחתי בו.

כשחזרתי לביתי הזמנתי את כל המשפחה המורחבת,

וערכנו מסיבת הודיה. הזמנתי את כל השכנות והמכרות, 

כי פשוט הבנתי שיש עכשיו כל- כך הרבה דברים שעליהם

יש להודות.

 

 

 

 

תודה רבה לנעמי על הסיפור המרגש !