'שלום'... הגעתי הביתה. ציפתה לי הפתעה כמו שאמא הבטיחה לי בבוקר לפני הלימודים.

'סבא מה נשמע?', שאלתי. 'בסדר שלמה ברוך ה', איך היה בלימודים?'. 'היה כיף', אמרתי, 'אבל סבא מזמן לא ספרת לי סיפור'.

'זה בדיוק מה שרציתי בא ואספר לך'.

אני אוהב את הסיפורים של סבא. לסבא קוראים אברהם אבל אני לפעמים (למשל בטלפון) קורא לו סבא אברי. בכל פעם כשסבא מספר סיפור אחד מחייו הוא מביא לי ספר אחר של אברי. פתחתי את השקית הפרחונית והיה שם את הספר- 'אברי במדבר'. 'יש, תודה סבא!', אמרתי, 'ספר לי בבקשה את הסיפור!'. וסבא התחיל לספר:

'הייתי בן 10 וחזרתי מהתלמוד תורה. נכנסתי לבית והסתכלתי דרך החלון. היום זה היום השלישי שאבי נלחם. אימי הבחינה בכניסתי לבית ושאלה- 'מה היה היום??'. 'שום דבר מיוחד', התחמקתי, 'רק מבחן'. 'וכמה קיבלת?'. '63', תשובתי הייתה קצרה. 'לא נורא לפחות התאמצת', אמרה לי אימי. הלכתי לחלון והסתכלתי על אבי האמיץ שנלחם. הוא התחבא וירה ושוב פעם התחבא וירה. לא הבנתי מה הקטע אבל בסדר. התאמנתי למבחן 3 שעות ואבא חזר לבית כולו דם.

אחרי שאימי חבשה את אבי חיבקתי אותו בחוזקה. 'אבא מה קרה?', שאלתי אותו, אבא סיפר לי על המלחמה: 'היה ממש קשה, הם כל הזמן יורים ומתנפלים עלינו. מישהו נפל אז רציתי לעזור לו לקום. הם לא הסכימו לי לעשות זאת אך אני בכל כוחי ניסיתי. הם צעקו עלי וירו בי', כך סיפר לי אבי. ריחמתי עליו כל כך והלכתי לישון מרוב עצבנות.

למה דווקא לנו עושים את זה? למה רק אנחנו סובלים?

גם יום למחרת אבא חזר לבית מוקדם אך לא מאותה הסיבה אלא מסיבה אחרת. הפעם קרה אותו מקרה רק שהם הצליחו להשתחל בלי שירו בהם והם באו ישר לביתנו. פתחתי לכבודם את הדלת והם נכנסו פנימה באמירת 'תודה'. עזרתי לאבי לחבוש את החייל ושאלתי אותו מה קרה. 'ירו עלי ונפלתי על אבן', אמר החייל. שתקתי, לא היה לי מה לומר. החייל יצא בלוויי של אבי באמירת 'תודה' בפעם השניה.

הצצתי בעינית של הדלת וראיתי את אבא נותן לו כמה שקלים ואומר לו 'תשמור על עצמך'. כך אבי היה עושה לכל אחד כדי לעודד אותו ולרמוז לו שיהיה בסדר... אבי חזר לבית, ראה שאני ישן (עשיתי את עצמי) והלך להילחם.

כנראה הפסדתי משהו... אחרי כמה ימים אבא חזר עם הודעה משמחת- 'הערבים התחילו לברוח, סימן שניצחנו'. אבא ואמא הלכו לכותל ואני וכיתתי גם כולם ביחד. כשהגענו הרב שלמה גורן תקע בשופר וצעק- 'הר הבית בידינו'. צעקנו כולם אחריו 'הר הבית בידינו'.

היה זה מחזה נפלא, כולם עומדים ליד הכותל ומנשקים אותו בהתרגשות. גם אני נישקתי אותו...'

הסתכלתי בשעון ושמתי לב שפספסנו את מסיבת יום ירושלים.

לא נורא לפחות הרווחנו סיפור נפלא של סבא שלנו...

הרגשתי שאני מתחיל להתעורר. מה?, שאלתי את עצמי, כל זה היה

חלום? סבא לא הגיע אלינו? (טוב הוא בעצם כבר נפטר...)

הוא לא הביא לי ספר ולא סיפר לי סיפור על מלחמת ששת הימים.

טוב לפחות הרווחתי חלום-סיפור מעניין...

הסתכלתי בספר של הרב שלמה גורן על המלחמה,  

אך זה לא היה אותו דבר.

אבל בסדר חלום יכול להיות גם דמיוני.